עמ"נ 17521-06-23

תקציר

פסק הדין מתווה את עקרונות היסוד בנוגע לרישיונות ישיבה בישראל, ומסביר כי מי שאינם אזרחים נעדרים זכויות מוקנות להתגורר במדינה. לשר הפנים שיקול דעת במתן היתרים אלה ובקביעת קריטריונים לזכאות. עבור בקשות ויזה הומניטריות, שיקול דעת זה הוא נרחב. מדובר באזרח פיליפינים שעבד בישראל כמטפל סיעודי ללא מעמד חוקי. בית המשפט מכיר בייחודו של מקצוע המטפל, המוביל פעמים רבות לקשר חזק עם המטופלים. עם זאת, היא מדגישה כי חלוף הזמן והקשרים החברתיים לבדם אינם עילה מספקת לקבלת מעמד חוקי. במקרה ספציפי זה, לא מצא בית המשפט טעמים הומניטריים חריגים המצדיקים מתן מעמד למערער בישראל. טענות המערער, שהסתמכו על פסק דין קודם בפרשת מנדל, לא אוששו שכן הנסיבות היו שונות באופן משמעותי. בית המשפט דחה גם את הטענות בדבר קשר זוגי בין המערערת למטופל שלה, ולא מצא ראיות מספיקות. כמו כן, נקבע כי קשריה של המערערת היו בעיקר עם ארץ מולדתה, הפיליפינים, שם מתגוררת משפחתה. בפסק הדין מודגש כי המטופל האזרח הישראלי לא נקט צעדים להסדרת מעמדו של המערער כבן זוגו, דבר שאינו מספק. בסופו של דבר, פסק בית המשפט נגד המערערת, בהסכמת החלטות המשיב ובית הדין, והביא לדחיית הערעור. המערערת חויבה לשאת בהוצאות המשיב, ונקבע מועד אחרון ליציאה מהארץ.