ה"פ 36515-12-13

תקציר

פסק הדין דן בסכסוך בין מפעל למפעלי מים לבין מינהל מקרקעי ישראל בנוגע לחלקת אדמה שהוחכרה למפעל בשנת 1943 לתקופה של 49 שנים לצורך הקמת מפעל מים. הסכם החכירה קבע כי הקרקע, שיועדה לחקלאות, אינה יכולה לשמש לכל מטרה אחרת. בשנת 1992 הסתיימה תקופת החכירה ולא חודשה מאחר שההנהלה לא נענתה לבקשת המפעל בזמן. המפעל המשיך לפעול בקרקע עד שהמינהל סירב להאריך את חוזה החכירה בשנת 2000 בטענה שהקרקע שינתה את ייעודה לכביש ולא ניתן לחדש אותה על פי החוק. המפעל טען כי יש לו זכות קניינית הקרובה לבעלות וסירובו של המנהל הפר את חובת תום הלב שלו כרשות ציבורית. כמו כן, מאחר שהקרקע הוגדרה במקור כדרך פרטית והמפעל השתמש בה לצרכים עירוניים-תעשייתיים, יש להעניק לה הארכה. עם זאת, בית המשפט קבע כי הקרקע הוגדרה חקלאית בעת חתימת חוזה החכירה והיעדר סעיף שינוי ייעוד בהסכם לא שינה עובדה זו. המינהל לא היה מחויב להאריך את חוזה החכירה וסירובו היה כדין, בהתחשב בשינויים במצב התכנוני ובחובתו לממש צדק חלוקתי ואת האינטרס הציבורי. לפיכך נדחתה תביעת המפעל, והם חויבו בהוצאות בסך 10,000 ₪.