תפ"ח 53-10-08

תקציר

הנאשם, אח במקצועו, הואשם באונס מטופלת פגועת נפש בהוסטל בו עבד. האירוע התרחש בין השנים 2002 ל-2004, כשהקורבן היה כבן 13. הקורבן, שלא יכלה להעיד, אובחנה כחולה איידס מספר שנים לאחר האונס לכאורה. הן הקורבן והן הנאשם נדבקו באותו זן של נגיף האיידס, עובדה שבית המשפט ראה בה ראיה משמעותית "משהו" התומכת בהודאתו של הנאשם. הנאשם הודה בעבירה שלוש פעמים. הוא טען כי הודאותיו לא היו מרצון, וטען כי נגבו מהן בכפייה מסוגים שונים, כולל הבטחת החוקר לאפשר לו להשתתף בבר המצווה של בנו אם יודה. בית המשפט בחן את הנסיבות שבהן ניתנו ההודאות ומצא אותן מרצון, וציין כי טענות הנאשם בדבר כפייה אינן אמינות. בית המשפט שקל גם את דוקטרינת הפסילה השיפוטית, המאפשרת לבתי המשפט לפסול ראיה שהושגה שלא כדין אם קבלתה תפגע באופן משמעותי בזכותו של הנאשם למשפט הוגן. עם זאת, בית המשפט קבע כי אין לפסול את ההודאות מכוח דוקטרינה זו, שכן ההבטחה, גם אם ניתנה, לא פגעה באופן משמעותי ברצונו החופשי של הנאשם, ולא הייתה פגיעה מהותית בזכותו למשפט הוגן. בית המשפט שקל גם טענות מינוריות נוספות שהעלה הנאשם בנוגע לניהול חקירתו, ובהן היעדר אזהרה וזכות לעורך דין, אי רישום מדויק של דבריו ואי ניהול החקירה בשפה המובנת לו במלואה. בית המשפט דחה טענות אלה, וקבע כי כל פגיעה בזכויות הנאשם לא פגעה ברצונו החופשי ולא פגעה באופן משמעותי בהוגנות משפטו. באשר למשקלן של ההודאות, בית המשפט מצא אותן מפורטות ומהימנות, וציין כי הנאשם חזר עליהן שוב ושוב. לעומת זאת, בית המשפט סבר כי עדותו של הנאשם בבית המשפט אינה אמינה, ומאופיינת בהכחשות שיטתיות ובחוסר זיכרון לגבי אירועים מרכזיים. כמו כן, בחן בית המשפט ראיות נוספות, לרבות יכולותיו של הקורבן, האפשרות שניתנה לנאשם לבצע את העבירה והתנהגותו הבלתי הולמת בעבר כלפי מטופלות. הצטברות נסיבות אלה, יחד עם ההודאות, הביאו את בית המשפט למסקנה כי הנאשם אשם מעבר לספק סביר. האישום השני נגד הנאשם היה מעשה מגונה באחות אחרת בהוסטל. בית המשפט הרשיע את הנאשם גם באישום זה, ומצא את עדותו של הקורבן אמינה ומאוששת על ידי שני עדים נוספים. השופט פינקלשטיין כתב את פסק הדין, והשופטים ברודי ויפרח הסכימו עמו.