ת"פ 1958/00

תקציר

פסק הדין זיכה שני נאשמים, קיבוץ החולה ובא כוחו, מהאישומים שהגישה נגדם מדינת ישראל בגין שימוש במים שסופקו על ידי המדינה להשקיה ללא היתר ממשרד הבריאות. המים המדוברים, שסופקו דרך קו זמר עיון, הוגדרו על ידי נציבות המים כמים חקלאיים ונמכרו לחקלאים, כולל קיבוץ החולה, במשך שנים רבות. עם זאת, משרד הבריאות התעקש לסווג את המים כ"שפכים", המחייבים היתר לשימוש בהשקיה. הנאשמים סירבו להגיש בקשה להיתר, שכן הם חלקו על הסיווג וטענו כי המים מסופקים על ידי המדינה כמים חקלאיים. בית המשפט הסכים עם הנתבעים, וציין כי המדינה, באמצעות רשויותיה השונות, לא הצליחה לספק עמדה ברורה ואחידה בנוגע לסיווג המים. בפסק הדין הודגש כי על המדינה, כמנהלת מקורות המים של המדינה, מוטלת החובה להבטיח בהירות ועקביות בהגדרת המים ואספקתם לשימוש חקלאי. היא קבעה כי לא ניתן להטיל על הנאשמים אחריות לאי קבלת היתר כאשר המדינה עצמה לא עמדה בדרישות שהטילה על האזרחים. כמו כן, בית המשפט ציין כי המחוקק התכוון ליצור זיקה ישירה בין מערכות טיהור שפכים לבין ההיתרים הנדרשים לשימוש בהן, ויש להטיל על היצרן/ספק של מי קולחין מטוהרים את האחריות להבטחת איכותם. חילוקי הדעות בין רשויות המדינה בנוגע לסיווג המים צריכים להיפתר באופן פנימי, ולקבל הגדרה ברורה וחד משמעית של איכות המים וייעודם. במקרה זה, הימנעותה של המדינה ממתן עמדה קוהרנטית ויישום מדיניות מים לאומית הפכו את התנהלות הנאשמים למוצדקת, ולפיכך הם זוכו מהאישומים.