בר"ע 2371/06

תקציר

פסק דין זה עוסק בהסכם גירושין שנחתם בין בעל ואישה בנוגע למכירת רכושם לאחר גירושיהם. בהסכם נקבע כי הבעל ישלם לאישה 320,000 דולר, ובתמורה תוותר האישה על זכויותיה בנכסים ובחובות של בני הזוג, לרבות משקם, ותפנה את המקום. הבעל היה אחראי גם לתשלום חובותיהם של בני הזוג. האישה הייתה אמורה לקבל את 320,000 הדולרים בתשלומים, כאשר 50,000 הדולרים הראשונים יופקדו בידי עורך דינה בתוך 30 יום, ו-270,000 הדולרים הנותרים יוחזקו בנאמנות משותפת על ידי עורכי הדין של שני בני הזוג. עם זאת, הבעל לא עמד בתשלומים המלאים במועד. הוא גם לא פרע חובות אחרים, וכתוצאה מכך הוטלו עיקולים על רכושה של האישה. לאחר מכן התקשר הבעל בחוזה למכירת המשק ללא חתימת האישה, וביקש לחייב את האישה לחתום על החוזה. האישה סירבה, בטענה שהבעל לא מילא את התחייבויותיו על פי הסכם הגירושין שלהם. בית המשפט לענייני משפחה הורה לאישה לחתום על חוזה המכר, אך בית המשפט המחוזי, אליו ערערה האישה, הפך את ההחלטה. בית המשפט המחוזי קבע כי הסכם הגירושין מחייב את הבעל לשלם לאישה 320,000 דולר ללא קשר למכירת המשק, והסכמת האישה לשנות את ההסכם, על ידי קבלת עורך הדין של הרוכשים כנאמן, אינה מחייבת מבחינה משפטית שכן היא לא הייתה בכתב ולא אושרה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. לפיכך, הבעל לא מילא את התחייבויותיו על פי הסכם הגירושין, והאישה לא נאלצה לחתום על חוזה המכר. בית הדין הציע פתרונות מעשיים לפתרון המבוי הסתום, ובכלל זה הפקדת כספי הרוכשים אצל עורכי הדין כאמור בהסכם הגירושין, או מינוי כונס נכסים שינהל את מכירת המשק ויבטיח שהאישה תקבל את הסכום המגיע לה. בפסק הדין הודגש כי כל שינוי בהסכם הגירושין טעון אישור של בית המשפט לענייני משפחה. הערעור התקבל, החלטת בית המשפט לענייני משפחה בוטלה והבעל והקונים חויבו לשלם את הוצאות המשפט של האישה.