ת"א 41212-03-22

תקציר

המחלוקת היא בין בעלי הקרקע לגבי זכויות הבנייה לפי תמ"א 38 והיכולת להשתמש בהן. התובע טוען כי זכויות הבנייה על פי התכנית הוקנו לבניין בו הוא מתגורר וכי הן צריכות להיות ניידות וניתנות למימוש. מנגד, טוענים הנתבעים כי זכויות הבנייה הועברו אליהם מכוח הסכם שיתוף וכי התובעת כבולה במעשה של בית המשפט בעקבות פסק דין קודם, אשר הגביל את היכולת לבנות על המגרש המדובר. בית המשפט קבע כי קיימת קרבה משפטית מספקת בין התובע לבין בעל הדין בפסק הדין הקודם כדי להחיל את מעשה בית המשפט במקרה זה. עם זאת, ההשתק חל רק על חלק מהקביעות שנקבעו בפסק הדין הקודם. באופן ספציפי, בית המשפט מצא כי קיימת השתק לגבי תחולת הסכם השיתוף והפרשנות שניתנה לסעיף 11 לאותו הסכם, המגבילה את היכולת לבנות על המגרש. עם זאת, השופט הדגיש כי להחלטה במקרה הקודם אין משמעות לצורך סעיף 8, שכן גם אם ההשתק היה חל, משמעות הפרשנות הייתה שלא הועברו זכויות בנייה. באשר לשאלת הרכישה, הבהיר בית המשפט כי זכויות בנייה לפי תמ"א 38 אכן הוקנו לבניין בו מתגוררת התובעת. בהתייחס לשאלת הניידות, קבע השופט כי זכויות הבנייה לא הועברו לנתבעים. השופטת הסבירה כי על פי הסכם השיתוף, הזכויות בכל בנייה עתידית במגרש הועברו לנתבעים. עם זאת, השופט פירש את ההסכם כמתייחס רק לזכויות הבנייה שהוענקו למגרש ולא לבניין עצמו. מאחר שזכויות הבנייה על פי התב"ע מוקנות למבנה ואינן ניתנות להעברה, קבע השופט כי טענת הנתבעים כי הזכויות הועברו אליהם אינה נכונה. לבסוף, בשאלת המימוש, מצא בית המשפט כי בעוד שזכויות הבנייה הוקנו לבניין התובעת, התובעת מנועה מלממש אותן בשל מגבלות הבנייה הקבועות בסעיף 11 להסכם השיתוף, המגבילות את הבנייה למתווה החיצוני הנוכחי של הבניין ושטח רצפה של 206 מ"ר. משכך, נדחתה תביעת התובעת למימוש זכויות הבניה. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, וההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים.