עמ"נ 35468-09-22

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק במחלוקת על הסיווג הראוי של נכסי חברה לצורך קביעת שיעורי הארנונה, ובפרט האם יש לסווג את הנכסים כ"בית תוכנה". המשיב, שבתחילה סיווג את הנכס ככזה, ביטל מאוחר יותר סיווג זה מבלי לספק תשתית עובדתית או הסבר, מה שהוביל את המערערת לערער על החלטה זו. עם זאת, במהלך הליך הערעור ערכה המשיבה בדיקה של הנכסים והצדיקה את החלטתה לבטל את הסיווג. בית המשפט מצא כי בעוד שהמשיבה נכשלה מלכתחילה בחובתה לבחון את העובדות ולנמק את החלטתה, פגם פרוצדורלי זה תוקן במהלך הליך הערעור. הסוגיה המרכזית הייתה האם עיקר עיסוקה של המערערת מתאים לייצור תוכנה, כפי שקובעת הגדרת "בית תוכנה" בצו הארנונה של עיריית תל אביב. בית המשפט בחן את מבחני העזר לקביעה האם התקיימה פעילות ייצורית, לרבות מבחן היצירה המוחשית, מבחן היקף השימוש, מבחן ההשבחה הכלכלית ומבחן הניגוד. בעוד שמרבית מבחני העזר מולאו על ידי המערערת, התמקד בית המשפט במבחן הניגוד, הבוחן האם ליבת הפעילות קרובה יותר לייצור או למתן שירותים. בית המשפט הסכים עם מסקנת ועדת הערר כי פעילותה הכוללת של המערערת אינה ייצור תוכנה אלא פיתוח תוכנה למתן שירותי הגנת סייבר. בית המשפט הדגיש כי יש לבחון את פעילות פיתוח התוכנה באופן הוליסטי, תוך התחשבות במטרת התוכנה. מאחר שהתוכנה שפותחה על ידי המערערת לא נועדה לשימוש ציבורי אלא למתן שירותים ללקוחות, הגיע בית המשפט למסקנה כי פעילותה של המערערת אינה עונה להגדרה של "בית תוכנה". בית המשפט דחה גם את טענת המערערת כי המוצר נמצא עדיין בפיתוח, וציין כי חלפו שנים ללא שינוי נסיבות. פסק דינו של השופט בכר במקרה דומה, שהכיר בפיתוח תוכנה כפעילות מזכה, נבדל בכך שמדובר בחברת בת נפרדת העוסקת בפיתוח תוכנה בלבד. בדחותו את הערעור אישר בית המשפט את החלטת ועדת הערר והדגיש את חשיבות בחינת כלל הפעילות העסקית. משכך, חויב המערער בהוצאות המשיב בסך 20,000 ₪.