עתפ"ב 55291-06-24

תקציר

פסק הדין דן בבקשת המערער להארכת המועד, בקביעת מועדים בהליכים אזרחיים ופליליים ולגופו של עניין. המערערת לא הביאה כל ראיה שתתמוך בטענותיה, וההרשעה מבוססת על עקרונות עובדתיים ומשפטיים מוצקים. בולטת ההבחנה בין מסגרות חקיקה העוסקות בהליכים אזרחיים ופליליים הנוגעים למועדים מועדים. תקנות סדר הדין האזרחי שמות דגש על מסירה פיזית של מסמך גזר הדין, ואילו בהליך הפלילי מתייחסים גם לימי מנוחה והפסקה במניין התקופות. גזר הדין לא נמסר למערער, והמסמך הרפואי שהוצג בדיון מסביר את השיהוי בהגשת הערעור. גם הערעור על מהימנות עדותו של הממונה לא צלח, שכן קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא היו מבוססות. המערערת לא נשאה בנטל ההוכחה לטענתה לאכיפה בררנית, ולא היה די באמירה הכללית. בית המשפט דחה גם את טענותיה של המערערת הנוגעות ליסודות העבירות ולאחריותה הפלילית. בסך הכל, ההרשעה, לרבות הקנס וצווי ההתחייבות, עומדת בעינה, אך המועד האחרון לביצועם הוארך למרץ 2025.