ע"א 11/75

תקציר

פסק דין זה סובב סביב צוואה ומימוש רצונו של המנוח בנוגע לירושת דירתו בירושלים. עניינו של הערעור בצו להעברת חלקו של המנוח בדירה לנכדיו, כמפורט בצוואתו ובתצהיר שערך לפני מותו. עיקר המחלוקת נוגעת לפרשנות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות וחוק המתנה והשלכותיהם על תצהירו של המנוח. בית המשפט העליון קבע כי דרישת המסמך בחוק המתנה היא דרישה מהותית ולא ראייתית בלבד, ובעוד שהתיעוד חייב להיות כתוב במפורש, אין צורך לנסח אותו כ"התחייבות". עוד קבע בית המשפט כי הזכות לחזור בה ממתנה, כפי שהיא מעוגנת בחוק, היא זכות אישית שאינה חלה על מנהלי העיזבון או על היורשים. במקרה זה, התצהיר עליו חתום המנוח מהווה התחייבות תקפה למתן מתנה ולכן הוא מחייב. יתר על כן, ההשבה לפי חוק המתנה היא זכות אישית המקנה לנותן המתנה "מקום של חרטה", אשר לא ניתן לתבוע על ידי מנהלי העיזבון או יורשיו. לפיכך, דחה בית המשפט העליון את הערעור, פסק לטובת הנכדים, וכן דחה את הערעור שכנגד, והורה למערערת לשלם הוצאות. השופט לנדוי, השופט י' כהן והשופט שרשבסקי הסכימו כולם עם פסק הדין.