פש"ר 6/09

תקציר

פסק הדין עוסק בסכסוך על בעלות על בית מגורים יקר ערך בין אשתו של חייב פושט רגל לבין המנהל המיוחד של נכסיו. האישה, המתגוררת בבית, טוענת כי הוא שייך לה על בסיס הסכמים חוזיים עם החייב, לרבות הסדר גירושין. השאלה היא האם בית המשפט לחדלות פירעון הוא הפורום המתאים לדון בסכסוך, ואם כן, כיצד יש להכריע לגופו של הסכסוך. סגן נשיא בית המשפט מציין תחילה את הצער על כך שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה מחוץ לכותלי בית המשפט, וכן מזכיר את העיכוב בתהליך קבלת ההחלטות כדי לתת לצדדים זמן לנסות להגיע לפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. לאחר מכן, סגן הנשיא מבהיר את הסוגיה השיפוטית, וקובע כי בעוד שהמבקשת צודקת בקביעתה כי היא אינה נדרשת להגיש תביעת חוב, לבית המשפט לחדלות פירעון אכן יש סמכות לדון בתיק, מה גם שמדובר בשאלה הקשורה למסת נכסי החייב, אשר מתנהלת בצורה הטובה ביותר בבית המשפט לפשיטת רגל. לגופו של מקרה זה ניתן לבחון בשני אופנים: ראשית, גישת הדין הכללי, אשר בוחנת את הסכמי הגירושין והסכמי הממון לצורך קביעת חלוקת הזכויות הרכושיות; ושנית, לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, התוקף העברת זכויות. המשנה לנשיא מבהיר את ההבדל בין גישות אלה, ומדגיש כי גם קביעה מפורשת של העברת רכוש אינה יכולה להספיק כדי להתגבר על הליך לפי סעיף 96. הואיל והבקשה המונחת בפני בית המשפט מבקשת רשות להמשך ההליך האזרחי, ולמען היעילות הפרוצדורלית, מחליט סגן הנשיא להיעתר לבקשת המבקש, ומאפשר לתיק האזרחי להתנהל. החלטה זו אינה שוללת תחולה עתידית אפשרית של סעיף 96, וכל ממצאים עובדתיים בתיק האזרחי יכולים לשמש בדיון כזה. לבסוף, מציין סגן הנשיא כי לא יינתן צו להוצאות בהתחשב בנסיבות הספציפיות של המקרה.