דב"ע לב/9 - 3

תקציר

פסק הדין דן במספר היבטים הנוגעים לתעסוקה ולזכויות עובדים. ראשית, באשר להתפטרותה של עובדת מחמת בריאות לקויה, קבע בית הדין כי התפטרותה של המשיבה כמוה כפיטורים, המזכה אותה בפיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים. הקביעה האם הייתה סיבה מוצדקת להתפטרות התבססה על ממצאים רפואיים ותנאי העבודה, כאשר בית הדין העדיף את הראיות הרפואיות של המשיב. שנית, טופל נושא אי תשלום המשכורות במועד. בית הדין פירש את חוק הגנת השכר כך שמעסיקים חייבים לפצות עובדים על עיכובים בשכר, ללא קשר למצבו הכלכלי של המעסיק או להסכמה לכאורה של העובדים לעיכוב. זאת כדי להרתיע מעסיקים מלהלנת שכר. המשיב היה זכאי לפיצוי הלנה בגין השכר שלא שולם בחודשיים האחרונים להעסקה. בנוסף, מצבו הכלכלי הקשה של המעסיק לא נחשב סיבה מוצדקת לשלול מהעובדת את זכויותיה. בית הדין דחה גם את הטענה כי העובד הסכים לדחיית התשלום, שכן לא היו ראיות להסכם תקף. כמו כן ניתנה למשיבה פדיון מלא של ימי חופשה, שכן בית הדין לא מצא הצדקה לטענת המעסיק כי יש לנכות חלק מימי ההיעדרות. לבסוף, פסק בית הדין בעניין ההוצאות, והפחית את ההוצאות שנפסקו לשתי הערכאות ל-750- ל"י גם יחד, תוך שהוא מכיר בכך שהן גבוהות יתר על המידה על פי נהלי בית הדין לעבודה. המערער חויב לשלם סכום זה בצירוף אגרת הערעור שנדחתה. סיכומו של דבר, הערעור נדחה בשינויים קלים באשר להוצאות שנפסקו למשיב. פסק הדין הדגיש את ההגנה על זכויות העובדים, בפרט בכל הנוגע לתשלומי שכר וזכאות לפיצויי פיטורים, ולא קיבל את נימוקי המעסיק לאי ציות לחוקים הרלוונטיים.