ע"א 7489/00

תקציר

התיק נסוב סביב הסכם קומבינציה שנחתם בין חברה קבלנית לבין חברת בן צור את דרוינוב בע"מ, בדבר בניית דירות על חלקת קרקע. במסגרת ההסכם העבירה החברה 65% מהמקרקעין למערערת, ובתמורה סיפקה המערערת שירותי בנייה עבור 35% הנותרים. שווי חלקה השני של הקרקע הוערך לצורכי מס שבח, אך העלות בפועל של שירותי הבנייה שסיפקה המערערת עלתה על שומה זו. המערערת בנתה על חלקה משלה, וחילקה אותה לחלק למכירה וחלק להשכרה. ברישומי הנהלת החשבונות שלה קשרה המערערת את הוצאות הבנייה שהוצאו בחלקת החברה לשני חלקי חלקתה שלה. לאחר מכירת החלק המיועד למכירה, ביקשה המערערת לנכות 29.63% מהוצאות הבנייה - המיוחסות לחלק לשכירות - כהפסד מעבודה ממושכת. המשיבה (רשויות המס) דחתה בקשה זו, ועל כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר דחה אף הוא את הערעור. לאחר מכן הביא המערער את התביעה לבית המשפט העליון, וטען כי יש להתייחס לעסקת הקומבינציה כאל עסקת מזומן, ולהכיר בהפסדה כהפסד עסקי שוטף. מנגד, המשיב טען כי היעדר אירוע מס או מימוש משמעותו שאין הפסד לבחון. בית המשפט העליון, בהסכמתו עם פסק דינה של השופטת דורנר, קיבל את הערעור. בית המשפט קבע כי יש לחייב את עסקת הקומבינציה במס בנפרד מהשימוש שעשתה המערערת בחלקה לאחר מכן. משכך, שירותי הבנייה של המערערת עבור החברה הפכו אותה ל"קבלן מבצע", ויש לראות בהפרש שבין שווי הקרקע המוערך לבין עלויות הבנייה בפועל הפסד מעבודה ממושכת. הפסד זה ניתן לניכוי כנגד הכנסותיה של המערערת. עוד הודגש בפסק הדין כי עסקת הקומבינציה אינה צריכה להיות מושפעת מהתפתחויות מאוחרות יותר וכי תוצאות המס של עסקה צריכות להתאים למהותה הכלכלית. בנוסף, רשויות מס שבח לא נדרשו לתקן את השומה הראשונית שלהן לגבי שווי הקרקע. כל אחד מהשופטים הסכים עם ההחלטה, והמשיב חויב לשאת בהוצאות המערער בסך 40,000 ₪.