רע"א 9623/05

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של מחלוקת משפטית מורכבת על זכות החזקה בדירה. על פי פסק הדין המקורי, המשיב, הבעלים הרשום של הדירה, היה רשאי לפנות את המבקש, ששכר את הדירה ולא שילם דמי שכירות מאז שנת 1997. המבקשים טענו כי הם דיירים מוגנים, מעמד שיקנה להם הגנה משפטית רבה יותר מפני פינוי, אך הערכאות הנמוכות יותר פסקו נגדם, הטילו את נטל ההוכחה על המבקש וקבעו כי לא הצליחו להוכיח כי הם אכן דייר מוגן. המבקשים ערערו לבית המשפט העליון, וביקשו רשות להציג ראיות נוספות שיתמכו בטענתם להיותם דיירים מוגנים, אותם רכשו לטענתם מאחיהם הדייר הקודם. ראיה זו לא הוגשה לערכאות הנמוכות יותר בשל אי הבנה בין המבקש לבין בא כוחו. המשיב, לעומת זאת, התנגד לבקשה בטענה כי מדובר בניסיון לערער על קביעותיהן העובדתיות של הערכאות הקודמות וכי ניתן היה להציג את הראיות בשלב מוקדם יותר של ההליך. לאחר שיקול דעת מעמיק החליט בית המשפט העליון להפעיל את שיקול דעתו ולקבל את הבקשה. היא נתנה רשות ערעור, אפשרה הגשת ראיות נוספות וביטלה את פסקי הדין הקודמים. לאחר מכן הוחזר התיק לבית משפט השלום לדיון נוסף. בית המשפט קיבל את הערעור מתוך תחושת צדק ופוטנציאל הפגיעה במבקש, תוך שהוא מציין גם כי המשיב לא התנהל כראוי, בפרט בכל הנוגע לאי גילוי פסקי דין מסוימים. למרות זאת, בית המשפט הכיר באיחור של המבקש בהשגת ראיות ואי מילוי הוראות פרוצדורליות, ולפיכך החליט כי לא ייפסקו הוצאות. השופט א' ריבלין והשופט א' גרוניס הסכימו עם פסק דינו של השופט א' רובינשטיין.