דב"ע לג/3 - 4

תקציר

הערעור במקרה זה נסוב סביב בקשה לצו מניעה ביחס לשביתה שהוכרזה על ידי ועד עובדים. העובדות העומדות בבסיסן הן כדלקמן: קיים הסכם קיבוצי מיוחד בין מעסיק, מספנות ישראל בע"מ, לבין ארגון עובדים, ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל, המיוצג על ידי מועצת פועלי חיפה. ועד העובדים שלח הודעת שביתה לממונה על יחסי העבודה הראשית, בה התייחס לסחבת לכאורה של המעסיק בחידוש ההסכם הקיבוצי. לאחר מכן פנתה המעסיקה לבית הדין האזורי לעבודה בבקשה להוציא צו מניעה נגד השביתה. בית המשפט נתן צו מניעה זמני, עליו ערערו לבית הדין לערעורים. הערעור מעלה שלוש סוגיות עיקריות: האחת, האם לבית הדין האזורי לעבודה הייתה סמכות לדון בבקשה; שנית, האם הייתה עילה לצו המניעה; ושלישית, האם הסעד המבוקש על ידי המעביד היה מותר על פי דין. בסוגיה הראשונה, בית הדין קובע כי הסכסוך הוא אכן סכסוך עבודה כהגדרתו בחוק יישוב סכסוך עבודה, והצדדים להסכם הקיבוצי, קרי המעביד וארגון העובדים הכללי, הם הצדדים הראויים להליך בבית המשפט. כך, לבית הדין האזורי הייתה סמכות לפי סעיפים 24(א)(1א) ו-24(א)(2) לחוק בית הדין לעבודה. בהתייחסו לסוגיה השנייה, קובע בית הדין כי לוועד העובדים לא הייתה סמכות להוציא הודעת שביתה לפי סעיף 5א לחוק יישוב סכסוכי עבודה. לדברי בית הדין, רק ארגון העובדים המייצג את רוב העובדים יכול להיחשב צד לסכסוך ולהוציא הודעת שביתה תקפה. לוועד העובדים יש מעמד במסגרת הארגונית של ארגון העובדים, אך אין לו מעמד ביחסים עם המעביד. לפיכך, בית הדין דוחה את הטענה כי הודעת השביתה ניתנה כדין. בסוגיה האחרונה, בית המשפט קובע כי צו מניעה הוא סעד משפטי שבשיקול דעת. במקרה הנוכחי, בית הדין מוצא כי צו המניעה ניתן כראוי משום שהוא מסייע להחזיר את המשא ומתן הקיבוצי למסלולו. בית המשפט מדגיש את ההבחנה בין יחסים קיבוציים ליחסים אישיים, ומציין כי צו המניעה מופעל ברמה של יחסים קיבוציים. עם זאת, בית הדין מתקן את הצו כך שיחייב את הצדדים להופיע בפני בית הדין האזורי ולדווח על התקדמות המשא ומתן בנוגע להסכם הקיבוצי. בית הדין מדגיש כי צו מניעה אינו תחליף למשא ומתן קיבוצי, ואין לראות בו כלי לפטור את עצמך ממשא ומתן. צו המניעה, כפי שתוקן, יעמוד בתוקפו עד 8 בינואר 1973, ולאחר מכן ישקול בית המשפט המחוזי מחדש אם להאריכו בהתאם להתקדמות המשא ומתן.