ת"א 1208/96

תקציר

מועצת עיריית ירושלים קיבלה החלטה להכריז על רחוב האומן כרחוב ציבורי ולהטיל היטל על בעלי הנכסים הגובלים בגין סלילתו, כפי שמתיר חוק העזר לירושלים. התובעים, בעלי עסקים הסמוכים לרחוב, ערערו על חוקיות ההיטל וחוק העזר, טענו כי הם בלתי סבירים, ולחילופין ביקשו להפחית את סכומי ההיטל. לטענתם, הם אינם בעלי הנכסים הגובלים, כי חוק העזר אינו עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל וכי יישומו נעשה בחוסר תום לב, בחוסר סבירות ובאפליה. מנגד, טענה העירייה כי התובעים נופלים בגדר חוק העזר וכי ההיטלים חוקיים וסבירים. השופט אלון פסק לטובת העירייה, וקבע כי התובעים חויבו כדין לשלם את ההיטל בהתאם להגדרות חוק העזר ולסמכות המועצה להטילו. הוא קבע כי ההיטל, בדומה לאגרה, חושב באופן סביר על בסיס העלות הממוצעת של סלילת רחובות ואינו דורש קשר סיבתי ישיר עם השירותים שהתקבלו. בנוסף, דחתה השופטת את טענות התובעים בדבר היעדר שירותים עירוניים והמצוקה הכלכלית שנגרמה עקב ההיטל, וציינה כי הן אינן קשורות להחלטת המועצה. יתר על כן, הוא מצא כי חוק העזר והחלטת המועצה אינם בלתי סבירים, והתובעים לא עמדו ברף הגבוה להתערבות שיפוטית. באשר לחוסר תום הלב והאפליה הנטענת, קבע השופט אלון כי טענות התובעים אינן מדויקות ואינן נתמכות. הוא הדגיש כי חוק העזר ויישומו עולים בקנה אחד עם חוקי היסוד ואינם פוגעים בזכויות התובעים מעבר למידה הנדרשת. לבסוף, השופט הורה לתובעים שהגיעו לפשרה עם העירייה לשלם את הסכומים המוסכמים והציע לעירייה לשקול לפרוס את התשלומים עבור תובעים אחרים.