דב"ע מח/150 - 0

תקציר

פסק הדין במקרה זה נסוב סביב פרשנותה ותחולתה של תקנה 3(10) לתקנות הביטוח הלאומי (מענקים מטעמי צדק), תשל"ה-1975, הנוגעת לזכאותן של עצמאיות לדמי לידה. התקנה קובעת כי מענק יינתן אם המבוטח אינו מסוגל למלא את חובת הרישום או לשלם דמי ביטוח במועד. המערערת, שעבדה כעצמאית, לא נרשמה במוסד לביטוח לאומי (המכון) ולא שילמה את דמי הביטוח הנדרשים בתוך פרק הזמן שנקבע. כתוצאה מכך סירב המכון להעניק לה דמי לידה על בסיס הכנסתה כעובדת עצמאית. המערערת טענה כי יש להצדיק את אי רישומה ושילומה במועד לפי תקנה 3(10) בשל נסיבות שאינן בשליטתה. לטענתה, היא הפקידה את מלאכת הרישום בידי מנהלת החשבונות שלה, דבר שגרם לעיכוב בקבלת האישורים הנדרשים ולאחר מכן ברישום במכון. עם זאת, בית המשפט פסק נגד המערערת, בקובעו כי בורות, טעות ושכחה, אינן מהוות סיבות תקפות לאי מילוי חובות חוקיות. השופטים, ובראשם השופט מורל, פירשו את התקנה כך שיש לבחון את הנסיבות הנזכרות בפסקה 10 לצד הצהרת הפתיחה של התקנה, המחייבת את המבוטח להיות "מסוגל" באמת ובתמים למלא את החובות. מאחר שאי רישומה ושילמה של המערערת לא נבע מנסיבות המונעות זאת ממנה, היא לא עמדה בתנאי המענק לפי התקנה. יתר על כן, השופטים הפנו לפסק דין קודם, דב"א 42/13-0 (עניין ראובן), אשר תמך בפרשנות לפיה יש לקרוא את פסקה 10 יחד עם סעיף המבוא של התקנה. לפיכך נדחה הערעור, והדחייה הראשונית של תביעת המערערת לדמי לידה נדחתה.