ע"פ 43111-01-18

תקציר

הערעור נדחה משום שלא היה בסיס לטענות המערערת כי התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי כספי מהמשיב. השופט פירט את השתלשלות העניינים וציין כי החקירה הראשונית שהובילה למעצרו ומעצרו של המערער בשנת 2007 הייתה מוצדקת בשל הצטברות ראיות. יתר על כן, השופט הדגיש כי טענותיו של המערער בנוגע למעצרו בשנים 2007 ו-2013 לא היו משכנעות, במיוחד לאור העובדה שהיעדרותו ואי התייצבותו בבית המשפט תרמו באופן משמעותי להתמשכות ההליך המשפטי. השופטת דחתה גם את הטענה בדבר ניהול ההליך, ולא מצאה כל ראיה להתנהלות זדונית או רשלנית מצד המשיב. באשר לבקשת המערער להחזר שכר טרחה, אישר השופט את החלטת בית משפט קמא, והדגיש כי הייצוג בשנת 2007 היה סביר ומתבקש, והמערערת לא הביאה ראיות מספיקות לתשלום. ככלל, הגיע השופט למסקנה כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות פיצוי, ואין להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. הרכב השופטים, ובהם הנשיא רון שפירא והשופטת בטינה טאובר, הסכים עם פסק הדין המקיף ודחה את הערעור, תוך שהוא מדגיש כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה באף אחת משתי העילות המזכות.