רע"א 5971/07

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לסכסוך רכושי שראשיתו בהסכם שכירות משנת 1996. משהמשכיר לא הצליח לפנות את הנכס כפי שהוסכם, ניסה עזבונו של המשכיר לפנותו באמצעים משפטיים. תביעה ראשונה, שהוגשה שלושה שבועות לפני תום תקופת החכירה בת שבע השנים, נדחתה משום שלנציג העיזבון לא הייתה סמכות לתבוע בשם המשכיר המנוח. תביעה שנייה זהה, שהוגשה על ידי יורש של המשכיר המנוח, נדחתה אף היא, הפעם בשל התיישנות. המשיבים (העיזבון) ערערו על דחייה זו, בטענה כי הזמן בין התביעה הראשונה לשנייה אינו צריך להיחשב לתקופת ההתיישנות. בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל ערעור זה, תוך שהוא מצטט סעיפים מחוק ההתיישנות ומחוק השליחים, וקבע כי יש להחזיר את התיק לדיון בבית משפט השלום. העותר, שהוא ככל הנראה המבקש המקורי או יורשו, טוען כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי לדינים הרלוונטיים מרחיבה את תחולת תקופת ההתיישנות ומצדיקה את התערבותו של בית המשפט העליון. עם זאת, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, בדעת רוב, חולק ודוחה את בקשת רשות הערעור. לטענתם, הנסיבות מצדיקות פרשנות מרחיבה של תקופת ההתיישנות, תוך שימת דגש על נגישות לערכאות משפטיות ועל כך שהתביעה הראשונה, אף שהוגשה שלא כהלכה, לא הייתה בטלה לחלוטין. פסק הדין מביא בחשבון גם את הנימוקים הראייתיים, חזקות הוויתור והצורך בוודאות העומדים ביסוד עקרונות חוק ההתיישנות. כמו כן, מציין המשנה לנשיא, כי הנתבע (המבקש) היה מודע לכוונותיו של העיזבון והיה עליו להתמודד עם התביעה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. לבסוף, מדגיש המשנה לנשיא, כי התקיימו במקרה זה הדרישות להגנה על צדדים שלישיים, כמפורט בחוק השליחויות. בסופו של דבר, סגן הנשיא מגיע למסקנה כי למרות ההיבטים הטכניים, הטענה אינה מיושנת ויש לתעדף את הגישה לצדק.