ע"א 414/83

תקציר

עניינו של תיק נסוב סביב חוזה שכירות של משרד בבורסת היהלומים בין המערערת (המשכירה) לבין המשיב (החוכר), שנמשך שנתיים. המשכיר לא עמד בהתחייבותו לחבר את המשרד למערכת הבקרה והאזעקה של הבניין, תניה המוזכרת בחוזה. כתוצאה מכך, השוכר לא יכול היה לאחסן יהלומים מעל סכום מסוים במשרד ונאלץ להפקידם בבניין אחר. מצב זה נמשך למרות מספר הארכות שניתנו על ידי החוכר. בסופו של דבר הפסיק השוכר לשלם דמי שכירות ותשלומים חוזיים אחרים, והודיע למשכיר על כוונתו לבטל את השכירות. המשכיר תבע את דמי השכירות שלא שולמו, אך השוכר הגן על תביעתם בהתייחסו להפרת החוזה על ידי המשכיר. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשכיר, וגרם לחוכר להגיש ערעור. בית המשפט העליון אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, והסכים כי המשכיר הפר את החוזה, אך לא באופן מהותי. מכיוון שבחוזה לא צוין מועד אחרון לחיבור, נדרש החוכר לתת ארכה סבירה, וכך עשה. עוד קבע בית המשפט כי ביטול החוזה על ידי החוכר היה סביר והתנהל באופן מקובל בהתחשב בנסיבות. לפיכך נדחה הערעור, ואישר את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי על השוכר לשלם דמי שכירות רק עד תום השנה הראשונה לחוזה השכירות.