ת"צ 13907-08-21

תקציר

התיק סובב סביב ארבע בקשות לאישור שהגישו עובדי תחנות דלק נגד מעסיקיהם, בדרישה לתשלומים נוספים המגיעים להם לכאורה על פי צו הענף. בית הדין האזורי אישר את הבקשות, מה שהוביל את המעסיקים לערער על ההחלטה. בתוך כך, העובדים ערערו גם על דחיית תביעותיהם הנוגעות לצו הפנסיה הבסיסי. בית המשפט העליון, בפסק דין מקיף, התייחס לראשונה לערעורן של חברות הגז בעניין צו התעשייה. נמצא כי הצו בוטל בשנת 1991, ולכן הוא לא היה בתוקף בתקופה הרלוונטית שלגביה ביקשו העובדים תשלומים נוספים. בית המשפט ביסס מסקנה זו על הודעת הביטול ששלחה התאחדות הסוכנים להסתדרות בשנת 1991, אשר מילאה אחר דרישות החוק לביטול הסכם קיבוצי. בית הדין דחה את טענת העובדים כי הודעת הביטול לא הייתה בתוקף משום שלא נרשמה אצל הממונה על יחסי העבודה. בית המשפט קבע כי הרישום הוא פעולה הצהרתית ולא חוקתית, ואי רישום הביטול אינו פוסל אותו. בנוסף, בחן בית המשפט את התנהלות הצדדים בעקבות הודעת הביטול ומצא אותה עולה בקנה אחד עם ההבנה כי ההסכם בוטל. בפנייה לערעור העובדים על צו הפנסיה הבסיסי, קבע בית הדין כי הצו בוטל במשתמע בהסכם קיבוצי מאוחר יותר בשנת 2005. לחילופין, היא קבעה כי גם אם צו הפנסיה הבסיסית היה עדיין בתוקף, הוא לא היה חל על העובדים בשל סעיפי התחולה של צו פנסיית חובה. משכך, דחה בית המשפט הן את ערעורן של חברות הגז בעניין צו התעשיה והן את ערעור העובדים בעניין צו הפנסיה הבסיסי. היא ביטלה את ההוצאות שגבו חברות הגז על פי החלטת בית הדין האזורי וויתרה על הוצאות, נוכח השאלות העקרוניות שעלו בהליך.