ת"א 2274-09-20

תקציר

הסוגיה המרכזית בתיק נסובה סביב יתרת התשלומים המגיעה לתובעים, המוסדרת בסעיף 71ב לחוק המקרקעין. סעיף זה מאפשר לבעלי דירות להוציא חלקים מהרכוש המשותף ולצרפם לדירה מסוימת לצורך הרחבה, ובלבד שמתקיימים תנאים מסוימים, לרבות קבלת הסכמה מבעלי דירות אחרים. החוק גם קובע כי בעלים המרחיבים את דירותיהם חייבים לשלם תשלומי איזון למי שאינו יכול להרחיב את דירותיהם או למי שהרחבתו פחותה מחלקו ברכוש המשותף. השאלה העיקרית היא לגבי תחולתו של סעיף 71ג, הקובע סמכות ייחודית למפקח על המקרקעין לדון בתביעות לתשלומי יתרה, וקובע תקופת התיישנות מקוצרת של 30 יום. השופט קובע כי סעיף 71ג אינו חל על המקרה הנוכחי, שכן הנתבעים לא מילאו את חובתם ליזום את העברת המאזנים. לפיכך, התובעים יכולים לבקש סעד מבית המשפט, וחלה תקופת ההתיישנות הכללית. מחלוקת מרכזית נוספת נוגעת לקביעת המועד שבו קמה הזכות לאיזון תשלומים, כאשר התובעים והנתבעים מציגים תאריכים שונים. השופט מצדד בנתבעים וקובע כי המועד הרלוונטי הוא מועד מתן היתר הבנייה בשנת 2015, שכן מדובר בהחלטה הברורה והקונקרטית המוקדמת ביותר של בעלי הדירות להרחיב את דירת הנתבעים. לאחר מכן פונה השופט לחישוב תשלומי האיזון ומאמץ את חוות הדעת המשלימה של המומחה שמינה בית המשפט, הקובעת את התשלומים המגיעים לכל תובע. חוות הדעת המקורית של המומחה מותאמת להוצאות מסוימות, לרבות היטל השבחה והוצאות ייזום, בהתבסס על תשלומים שבוצעו בפועל על ידי הנתבעים, ולא סכומים תיאורטיים. השופט מתייחס גם להיקף ההרחבה שבגינו יש לחייב את הנתבעים וקובע כי התובעים זכאים לתשלומי איזון עבור השטח שאושר בהיתר הבנייה, למעט כל בנייה בלתי חוקית. באשר לתביעתם שכנגד של הנתבעים, השופט קובע כי הנתבעים לא הביאו ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיהם וכי החצר, המחסן והמקלט מיועדים כולם לשימושם המשותף של כל השכנים. לפיכך התביעה שכנגד נדחית. לסיכום, השופט מורה לנתבעים לשלם לתובעים יתרת תשלומים בסך 261,579 ₪. כמו כן, הנתבעים נדרשים לכסות את שכ"ט עורך הדין של התובעים ואת הוצאות המשפט, בסך 30,000 ₪, בתוך 60 יום.