בשג"צ 19/86

תקציר

בג"ץ הכריע בתיק של צווי גירוש שהוצאו נגד שלושה עותרים שנחשדו כמנהיגים בכירים של ארגוני טרור ביהודה ושומרון. המשיב, שהיה ברשותו מידע מהימן על פעילותם החתרנית והמסיתה של העותרים, סירב למסור לעותרים את חומר החקירה משיקולי ביטחון המדינה. בית המשפט הכיר בחומרת הגירוש ובאינטרס הציבורי לאפשר לאנשים העומדים בפני גירוש להציג הגנה איתנה. עם זאת, היא גם הדגישה את חשיבות השמירה על מקורות מידע סודיים החיוניים לביטחון המדינה. בית המשפט קבע כי כדי להצדיק אי-גילוי ראיות, על הרשויות המוסמכות לשכנע את בית המשפט כי חשיפת המידע תהווה סיכון ביטחוני משמעותי באופן סביר או תסכן מקורות סודיים. במקרה זה, מצא בית המשפט לנכון לחשוף פרטים עובדתיים נוספים בנוגע לטענות ההסתה תוך הקפדה על כך שרוב הראיות הנוגעות למעמדם ולפעילותם של העותרים בארגוני הטרור יישארו חסויות. העותרים כבר היו מודעים לסיבות לגירושם ולארגוני הטרור הספציפיים המעורבים בהן. בית המשפט ביקש לאזן בין זכותם של העותרים להגן על עצמם לבין הצורך להגן על מידע ביטחוני רגיש. משכך, קיבל בית המשפט באופן חלקי את בקשת העותרים והורה למשיב למסור רשימה מפורטת של עובדות נוספות. הבקשה נדחתה בנוגע למידע סודי אחר. פסק הדין הדגיש את הצורך בגישה דקדקנית שתאזן בין זכויות הפרט לבין שיקולי ביטחון המדינה, ותבטיח כי העותרים יזכו לשימוע הוגן תוך הגנה על אינטרסים ביטחוניים חיוניים.