ת"א 64955-06-18

תקציר

התובעת הלוותה לנתבע הראשון 2.1 מיליון ₪, ושני הצדדים הודו בכך. ההלוואה הייתה אמורה להיות מובטחת על ידי הנתבע השני ומובטחת על ידי הנתבע השלישי. בהסכם ההלוואה נקבע כי הכסף יוחזר בתוך שנה, עם אופציה להארכת תקופת ההחזר בשלושה חודשים נוספים. עוד נכתב כי ההלוואה תצבור ריבית בשיעור השנתי שמחיל בנק לאומי על הלוואות עסקיות. התובעת טענה כי הריבית הייתה אמורה לעמוד על 20% בשנה, אך הדבר לא צוין בהסכם ההלוואה, והתובעת לא הביאה כל ראיה לכך מעבר להסכם ההלוואה עצמו. לפיכך קבע בית המשפט כי שיעור הריבית על ההלוואה ייקבע בחוק פסיקת ריבית (התשכ"א-1961). הנתבע הראשון לא הצליח לפרוע את ההלוואה בתוך התקופה הנקובה. הנתבעים טענו כי ההלוואה נפרעה, כי הסכם ההלוואה אינו משקף את ההסכם בפועל בין הצדדים, וכי התובע חייב להם סכומי כסף שונים, העולים על סכום ההלוואה. בית המשפט מצא כי טענות הנתבעים אינן נתמכות בראיות מספיקות. הנתבע הראשון לא פרע את ההלוואה, וטיוטת ההסכם הבלתי חתומה שהגישו הנתבעים לא היוותה ראיה מספקת לכך שהסכם ההלוואה אינו משקף את ההסכם בפועל. גם טענות הנתבעים לקיזוז לא נתמכו, שכן המסמכים שהגישו הנתבעים לא הוכיחו את טענותיהם בדבר היקף העבודות או מילוי התחייבויותיהם. הנתבע היחיד שערער על אמיתות חתימתה על הסכם ההלוואה היה הנתבע השלישי. התובעת לא הצליחה להביא ראיות חותכות לכך שחתימתה הייתה אמיתית, וכך פסק בית המשפט לטובתה. לפיכך, התביעה נגד הנתבע השלישי נדחתה, אך התביעה נגד הנתבע הראשון והשני התקבלה. הם חויבו לפרוע את ההלוואה בסך 2.1 מיליון ש"ח בתוספת ריבית מיום 21.7.15 ועד למועד הגשת התביעה, וכן את הוצאות המשפט של התובע.