ת"א 19254/98

תקציר

המחלוקת היא על מיקומו של קו הגבול בין שטח חכירה מוגן לבין שטח מושכר באופן חופשי הסמוך לו, אותו על הנתבעים לפנות בשל תום תקופת החכירה. התובעת, מועצה מקומית, תבעה פסק דין מקוצר לסילוק הנתבעים מהשטח המושכר באופן חופשי. הנתבעים טענו כי ההבחנה בין שני האזורים נבעה מטעות, וכי יש להם אינטרס חכירה מוגן בכל השטח שבמחלוקת. בית המשפט נעתר לבקשת המועצה למתן פסק דין חלקי, המורה לנתבעים לפנות את הנכס הלא מוגן. יתרת המחלוקת נגעה לקביעת דמי השימוש הראויים בשטחים המושכרים. הצדדים הסכימו לבוררות בנושא, אך הנתבעים לא שילמו את האגרות והמועצה חידשה את התביעה. הנתבעים טענו אז כי השרטוטים שהגישה המועצה המציינים את קו הגבול זויפו. בית המשפט מינה מומחה לבדיקת השרטוטים ומצא כי טענות הנתבעים בדבר זיוף אינן מוצדקות. עוד מצא בית המשפט כי לשון הסכמי החכירה תומכת בטענת המועצה כי קו הגבול שורטט נכון בשרטוטים. עדי הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי השרטוטים הוכנו על בסיס מפה ספציפית, ומומחי התובעת סתרו את חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים בנושא הזיוף. בית המשפט הגיע למסקנה כי הנתבעים לא הוכיחו את טענתם והורה על פינויים מהשטח המושכר באופן חופשי, לרבות חלק ממבנה, בתוך 180 יום. הנתבעים חויבו לשלם למועצה, 50,000 ₪ הוצאות משפט ו-15,000 ₪ הוצאות כלליות. המועצה חויבה לשלם הוצאות בסך 15,000 ₪ לאוצר המדינה בגין רשלנותה הפרוצדורלית.