ד"מ 4328-03-18

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעתם של עובדי לשכות מינהל האוכלוסין המועסקים מכוח חוזה מיוחד ומבקשים לקבל את אותה תוספת שכר הניתנת לעובדים בדרגה – התוספת הביומטרית – כחלק משכרם הרגיל, בדומה לעובדים המדורגים. התובעים טוענים כי המצב הנוכחי אינו חוקי וכי הם זכאים לאותם תנאים כמו עמיתיהם, מה גם שהעבודה הנדרשת מהם דומה. המדינה טוענת כי לתובעים חוזה אישי – החוזה המיוחד – המקנה להם שכר ותנאים טובים יותר מהעובדים המדורגים וכי אין לפרק או להשוות את תנאי חוזה זה לאלה של ההסכם הקיבוצי. בית הדין מסכים עם עמדת המדינה, ומדגיש כי יחסי העבודה מבוססים על החוזה המיוחד שנחתם בין הצדדים וכי תנאי ההסכם הקיבוצי אינם חלים על התובעים, למרות שהם מבצעים עבודה דומה לעובדים מדורגים. בית הדין מציין כי תנאי השכר הכוללים של עובדי הקבלן המיוחדים טובים לאין שיעור מאלה של העובדים המדורגים, וכי המענקים הנוספים הניתנים לקבוצה הראשונה – ולא בדיוק אותה תוספת כמו האחרונה – מהווים פיצוי מספיק לצורך יישום החוק הביומטרי. כמו כן, בית המשפט מדגיש כי לא ניתן לשלב תנאים ממקורות נורמטיביים שונים וכי שכרם של התובעים גבוה מזה של עמיתיהם. בסופו של דבר, בית המשפט מגיע למסקנה כי אין מקור נורמטיבי המחייב את המדינה לשלם לתובעים את תוספת השכר הביומטרית וכי הם לא הופלו לרעה, ולכן התביעה נדחית. שני הצדדים יישאו בהוצאות המשפטיות שלהם.