ע"ע 1354/01

תקציר

המערערת, שעבדה אצל המשיבה בשתי תקופות נפרדות וביצעה מטלות נרחבות מעבר להגדרת תפקידה, טענה לזכאות לפיצויי פיטורים בשל התפטרותה בתנאי עבודה שהורעו לכאורה. חוסר שביעות רצונה החל כאשר בשנת 1996 התקבל לעבודה עובד חדש, מיקי, עם שכר והטבות גבוהים יותר, דבר שלדעת המערערת אינו הוגן בהתחשב בשירותה הממושך. בקשתה לשכר שווה נדחתה, מה שהוביל אותה לצמצם את מאמצי העבודה שלה ולבסוף להתפטר, הן בנימוק של יחס לא שוויוני והן בשל המעבר שלה לבנימינה. עם זאת, בית הדין האזורי, בראשות השופטת לאה גליקסמן, דחה את מרבית טענותיה של המערערת, בקובעו כי תחושות הקיפוח הסובייקטיביות שלה אינן עומדות בסטנדרט האובייקטיבי הנדרש לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים לצורך פיטורים עם התפטרותה. בית הדין לא מצא ראיות לנסיבות המחייבות אותה להתפטר המצדיקות פיצויי פיטורים. בית הדין אישר כי למעסיק יש זכות מנהלית לקבוע שכר מבלי שהדבר יהווה הרעה בתנאי העבודה. למרות שהמערערת קיבלה מכתב פיטורים ממנהל המשיב, בית הדין קבע כי היא אינה זכאית לפיצויי פיטורים או דמי אבטלה מאחר שהתפטרה מרצונה. עם זאת, בית המשפט העניק לה סכום קטן עבור הפרשות לביטוח מנהלים שלא נעשו כראוי. בנוסף, בית הדין האזורי מצא כי יש לחשב את ההפרשות לביטוח שלה על בסיס 5% משכרה, ולא על פי נתון שרירותי, והורה למשיב לתקן טעות זו. בהודעת הסגירה של התיק צוין כי יש לדווח על אי סדרים מסוימים בנוגע למסמכי הפיטורים לרשויות החוק המתאימות. פסק הדין נקבע לתוקף בתוך 30 יום, עם התניות לריבית אם יידחה.