תמ"ש 17314-05-22

תקציר

החלטת בית המשפט לדחות את תביעת התובע נעוצה בדפוס שיטתי של אי ציות לצווי בית המשפט ולתקנותיו, תוך ציטוט ספציפי של תקנה 41(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. תקנה זו מעניקה לבית המשפט סמכות למחוק כתב תביעה כאשר תובע נמנע בעקביות מלציית לתקנות או להחלטות בית המשפט. עיקרון משפטי מרכזי המודגש הוא שיקול הדעת הרחב של בית המשפט בדחיית תביעה בגין אי ציות. תוך הכרה בחשיבות הזכות לגישה לבתי משפט, הניתוח מדגים שינוי לגישה פחות ליברלית בעקבות תקנות חדשות. דוגמה לכך היא הפסיקה המצוטטת, כגון *ע"א 2602/21 בן חמו נ' ליימן שליסל בע"מ*, המציעה כי מחיקת תביעה, שכן היא אינה מהווה פעולה סופית של בית המשפט ומאפשרת הגשה מחדש, אינה נחשבת כה דרמטית עד שהיא שמורה רק למקרי קיצון. פסק הדין גם מדגיש את הציפייה כי על בעלי הדין ויועציהם המשפטיים, כבעלי תפקידים בבית המשפט, לסייע באופן פעיל לבית המשפט בקידום הליכים יעילים ובזמן. התנהלותו של בא כוח התובע, לרבות אי התייצבות חוזרת ונשנית לדיונים ומצגי שווא בנוגע לשירות המילואים, מאופיינת כ"זלזול והתעלמות מובהקת" מבית המשפט. התנהגות זו נחשבת כבזבוז משאבים שיפוטיים ופגעה בצד שכנגד ובאינטרס הציבורי. פסק הדין מדגיש כי תירוצים כמו שירות מילואים, למרות שהם עילה פוטנציאלית להארכה, אינם "מילת קסם" הדוחה אוטומטית מועדים. הפסיקה המצוטטת, ובמיוחד ת.ד.מ. (שלום חד) 35676-02-21 יצחקי-דקור בע"מ נ' איברהים מחאמיד*, ממחישה כי הסתמכות חוזרת ונשנית על תירוצים כאלה ללא הצדקה ראויה עלולה להזיק. סבלנותו של בית המשפט, גם בעת הארכת מועדים והענקת הקלות, התפרשה על ידי התובע ובא-כוחו כמתן לגיטימציה לסחבת והטעיית בית המשפט. בסופו של דבר, בית המשפט מצא כי מחדליו המתמשכים של התובע, יחד עם התנהלותו של עורך הדין העולה כדי זלזול ונטישת ההליך המשפטי, חייבו את דחיית התביעה. הטלת הוצאות על התובע משקפת את מאמציו של בית המשפט להבטיח דין וחשבון ולהרתיע התנהלות דומה בהליכים עתידיים.