ע"א 574/78

תקציר

הערעור מתייחס לחוזה למכירת תחמושת. המערערת, חברת מפעל מבטה, עוסקת בפריקה ומכירה של תחמושת, ואילו המשיבה, חברת אבגה בע"מ, עוסקת ביבוא ויצוא. בחוזה, מיום 8 ביולי 1975, נקבע כי מפעל מבזה תמכור לאבגה 200-250 טון מטרי של פגזי פליז ומחסניות לתותחים רוסיים. הסחורה הייתה אמורה להימסר במכולות במשך מספר חודשים ולשלם עבורה באמצעות מכתב אשראי מסתובב. החוזה כלל גם סעיף הקובע כי אבגה מתחייבת לייצא את הסחורה, וכי מפעל מבזה יסייע בתהליך הייצוא. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בנוגע לייצוא הסחורה, מה שהוביל את מפעל מבזה לבטל את החוזה ולמכור את התחמושת בישראל במחיר נמוך יותר. מפעל מבזה הגישה אז תביעה נגד אבגה בגין הפרש המחירים, כולל תמריצי יצוא, בסך 73,604 דולר. עם זאת, בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את התביעה על הסף, מה שהוביל את מפעל מבזה לערער על ההחלטה. הסוגיות העיקריות העומדות בפני בית המשפט העליון הן האם שגה בית המשפט קמא בקובעו כי החוזה היה עסקת יצוא והאם העסקה הייתה בלתי חוקית בשל מדיניות הרישוי של משרד המסחר והתעשייה. בית המשפט מגיע למסקנה כי ממצאיו של בית משפט קמא בדבר מהות החוזה וידיעתו של המערער על מגבלות היצוא מבוססים היטב. בחוזה מוזכרים במפורש נהלי יצוא ותמריצים, והראיות מראות כי מפעל מבזה היה מודע לכך שייצוא התחמושת אסור ללא רישיון. יתר על כן, מטרת החוזה הייתה בלתי חוקית, שכן הוא נועד לעקוף את מדיניות הרישוי. בית המשפט מדגיש כי סעיף 30 לחוק החוזים מבטל חוזה אם תכליתו בלתי חוקית. במקרה זה, מטרת החוזה הייתה משותפת לשני הצדדים והייתה כרוכה בהטעיית רשויות המכס ומשרד המסחר והתעשייה. בנוסף, התנאי לקבלת רישיון לא התקיים, מה שהופך את החוזה לבטל. בית המשפט דוחה גם את טענת מפעל מבזה כי יש לחלק את החוזה לרכיבי סחר ויצוא פנימיים, ומדגיש כי מהות החוזה הייתה עסקת יצוא. השופט שמגר מסיים בכך שהוא מאשר את החלטת בית המשפט המחוזי ודוחה את הערעור, ומורה למפעל מבזה לשאת בהוצאות המשפט של אבגא. השופט בכור והשופט ברק מסכימים עם ההחלטה.