פ"א 19455-09-19

תקציר

בית המשפט מצא כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, שכן אין מחלוקת כי ההיתר התקף לתקופה הרלוונטית התיר שימוש בחנויות בקומת הקרקע רק לחנויות שכונתיות ולא לבתי קפה, מסעדות וכדומה. למרות שייתכן שההיתר התבסס על הבנה מוטעית של התב"ע, הוא היה ההיתר התקף וניתן היה לערער עליו רק בערוצים המתאימים. בהיתר צוין במפורש שהוא מיועד לחנויות שכונתיות ולא למפעלי מזון. המערערים היו מודעים לכך שהם זקוקים להיתר ספציפי לשימוש במזון, אך לא השיגו אותו. אשר לגזר הדין, המשיב לא הוכיח כי העבירה נמשכה גם לאחר הגשת כתב האישום, שהיה תנאי הכרחי להטלת קנס יומי לפי סעיף 61(ג) לחוק העונשין. זאת ועוד, המשיב לא הביא ראיות מספיקות לכך שהחריגה מההיתר נוצלה לאורך כל התקופה שבין 2011 ל-2019, כפי שנטען. לכן, בית המשפט לא יכול להטיל קנסות על בסיס תקופה שלא הוכחה. בהתחשב באזור הענישה במקרים דומים, הפחית בית המשפט את הקנס למערערים 1 ו-2 ל-10,000 ₪ כל אחד או חודש מאסר כחלופה ואת שיעור ההתחייבות העצמית ל-25,000 ₪ לכל מערער. מאחר שלא היו ראיות לשימוש הנוכחי בנכס, הוסר צו ההפסקה וההפסקה, והמשיבה הייתה חופשייה לנקוט בכל פעולה חוקית אם החריגה מההיתר משמשת כעת גורם אחר.