ת"א 54493-04-19

תקציר

התובעת, המתניידת בכיסא גלגלים, תבעה את שכנתה, הנתבעת, בגין לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, ללא הוכחת נזק, על סמך פרסום בודד. הפרסום המדובר, שנשלח באמצעות הוואטסאפ, הביע את ההקלה של הנתבעת על עזיבתו הקרובה של התובע את בניין הדירות המשותף שלהם. התובעת טענה כי ההודעה הציגה אותה כשכנה רעה וביקשה פיצוי כספי והתנצלות מהנתבעת. עם זאת, השופט פסק לטובת הנתבע ודחה את התביעה. השופטת קיבלה את טענת הנתבע כי ההודעה אינה מהווה לשון הרע, שכן אין בה בהכרח משתמע כי התובע שכן רע. במקום זאת, היא נתפסה באופן סביר כהבעת תקווה לשכנים טובים בעתיד. יתר על כן, השופטת מצאה כי ההודעה נשלחה רק לחברים אחרים בנציגות הבניין ולא פורסמה באופן נרחב יותר, כפי שטענה התובעת. גם עדותה של התובעת נקבעה כבלתי אמינה, בעוד הנתבעת ועדיה היו מהימנים. השופטת ציינה את ניסיונה של התובעת להסתיר את זהותו של מי שהראה לה את המסר ואת השפעתה הפסולה על עדי הנתבעת. בנוסף, ציינה השופטת את המוניטין של התובעת בבניין, שלא היה חיובי, ואת מאמצי הנתבעת להיענות לדרישות התובעת בנוגע לניקיון וריח בבניין. לאור ממצאים אלה, הגיע השופט למסקנה כי הבעת הסעד של הנתבע הייתה מוצדקת ואינה מהווה לשון הרע. התובע חויב לשלם לנתבע הוצאות בסך 10,000 ₪, כולל מע"מ, בתוך שלושים יום מיום קבלת פסק הדין.