בש"פ 1986/94

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון מתמקד באיזון בין זכויות הפרט לבין האינטרס הציבורי, בפרט בכל הנוגע לזכותו של נאשם לעזוב את הארץ בעיצומו של הליך פלילי. בפרשה היה מעורב אלברט (בבר) בן דוד עמר, שהואשם בעבירות סמים חמורות, בהן החזקה והפצה של כמות גדולה של הרואין. בתחילה שחרר בית המשפט המחוזי את עמאר בערבות והתיר לו לצאת לחו"ל, בטענה שאין די ראיות המצדיקות את מעצרו. כמו כן הודגשה הזכות החוקתית לחופש תנועה כפי שהותוותה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, בית המשפט העליון הפך החלטה זו בקובעו כי הסיכון הפוטנציאלי להליך השיפוטי והחשש מפני טיסתו האפשרית של עמר גוברים על זכותו לנסוע. בית המשפט הדגיש כי למרות שחופש התנועה הוא זכות יסוד, הוא אינו מוחלט ויש לשקול אותו אל מול הצורך בהליך שיפוטי יעיל. בפסק הדין הודגש כי חובת המדינה היא להציג טעמים סבירים לחשש לשיבוש הליכי משפט ולא להוכיחם בראיות מפורשות. גורמים כגון חומרת האישומים, היעדר ראיות חזקות התומכות בעזיבתו של עמר, עברו הפלילי הקודם והנסיבות הספציפיות של המקרה הובילו את בית המשפט לקבוע כי נסיעתו של עמר עלולה לשבש את הצדק. בית המשפט התייחס גם להיבטים פרוצדורליים וקבע כי גם אם תנאי השחרור משתנים עם הזמן, בית המשפט שומר לעצמו את הסמכות לעכב את ביצוע ההחלטות הנוגעות להגבלות תנועה, תוך הדגשת הצורך בהליך שיפוטי סביר והוגן.