ע"א 14/10

תקציר

בפסק הדין סקרה ערכאת הערעור את טענות המערער, ובעיקר ערערה על ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא ביחס לתביעת לשון הרע. הוא שב והדגיש כי ערכאות ערעור אינן מתערבות בדרך כלל בקביעותיה העובדתיות של ערכאה נמוכה יותר, אלא אם כן קיים מחדל משמעותי או טעות יסודית. החלטתו של בית משפט קמא התבססה על בחינה מעמיקה של עדויות העדים והראיות, והביאה את ערכאת הערעור לא למצוא עילה לערער על הממצאים. באשר להחלטת ביניים שלא לאפשר למערער להביא עד שקר, פסק הדין אושר מאחר שבית משפט קמא מצא את העדות הפרוספקטיבית בלתי רלוונטית. בית המשפט הגיע למסקנה כי למרות שהתבטאויותיו של המשיב היו פוגעניות, הן אינן עומדות בקריטריונים המשפטיים ללשון הרע משום שאין בהן "פוטנציאל אובייקטיבי" להשפיל או לבזות בהקשר הנתון. הדברים נאמרו על רקע סכסוך שכנות ארוך שנים ולא זכו לתפוצה רחבה, מה שהוביל למסקנה כי אין בהם כדי לפגוע בהערכתו הציבורית של המערער. בהסתמך על אמות מידה משפטיות קיימות, בית המשפט לערעורים הדגיש את חשיבות ההקשר והכוונה בבחינת הערות מכפישות לכאורה, תוך הכרה בסוגיה החברתית של אלימות מילולית, אך הזהיר מפני הגדרה רחבה מדי של לשון הרע שעלולה להציף את מערכת המשפט במקרים טריוויאליים. משכך, נדחה הערעור, והמערערת חויבה בהוצאות משפט של המשיב. פסק הדין הדגיש את ההערכה האובייקטיבית של האמירות בהקשרן ואישר את פסק דינו של בית משפט קמא.