בר"מ 3449/24

תקציר

גזר הדין המדובר הוא פרי עתירה שהגישה המדינה נגד החלטת ועדת השחרורים להעניק שחרור מוקדם לאסיר המרצה שני מאסרי עולם בגין שני סעיפי רצח. האסיר, שתואר כבעל רמת מסוכנות נמוכה-בינונית, הורשע גם בעבירות נוספות שבוצעו במהלך מאסרו. בית המשפט המחוזי קיבל את עתירת המדינה, וביטל את החלטת ועדת השחרורים בנימוק שלא שקלה די הצורך את הסיכון לשלום הציבור. באופן ספציפי, בית המשפט טען כי עבירותיו של האסיר חמורות, כי הוא ביצע עבירות נוספות במהלך שהותו בכלא, וכי הוא לא עבר שיקום מספק, וגם תוכנית ועדת השחרורים לא סיפקה טיפול מספק. האסיר ערער על פסק דין זה, בטענה כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק להתקדמות הטיפולית המשמעותית שלו ולסכנה הנמוכה שהוא מהווה לחברה. עם זאת, הערעור נדחה, והשופט קבע כי החלטת בית המשפט המחוזי מעוגנת היטב בנסיבות הספציפיות של המקרה ולכן אינה מצדיקה התערבות. השופט הדגיש כי לא נמנע מהאסיר להשתלב בתוכנית שיקום וכי ניתן לבחון מחדש את עניינו אם יבחר לעשות כן. משכך, פסק הדין המקורי עמד בעינו, ובקשת רשות הערעור נדחתה.