ת"א 55899-01-21

תקציר

הנתבעת חתמה עם התובעת על הסכם שכירות לשנתיים לשכירת ביתם. ההסכם היה תוצאה של משא ומתן ממושך בין הצדדים לבין עורכי דינם. הנתבע טען כי כוונתו הייתה לרכוש את הנכס ולא רק להשכירו, אך בית המשפט מצא כי לשונו הברורה של ההסכם החתום קובעת אחרת. הנאשם ניסה גם לזייף את חתימתו על ההסכם, אך זו הופרכה על ידי הודאתו שלו במהלך החקירה הנגדית. התובעת, שכבר חתמה על ההסכם לפני פגישה סופית, לא נדרשה להיות נוכחת בפגישה כדי שההסכם יהיה מחייב. טענת הנתבע כי אי העברת שיקים כאמור בהסכם משמעה שלא נעשה הסכם נדחתה, שכן ההתחייבות החוזית נבעה מההסכם החתום עצמו ולא מהעברת השיקים. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעים כי הודיעו לתובע על כוונתם לסגת מההסכם, שכן הודעה זו נשלחה לאחר חתימת ההסכם ולא ביטלה את תנאי החוזה. באשר לפיצוי הנתבע על ידי התובעת, מצא בית המשפט כי כתב התביעה התייחס במידה מספקת לפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם השכירות, אותו זכאי התובע לקבל בעקבות הפרתו של הנתבע. הסכום נקבע על 50 אלף שקל, כפי שהוערך על ידי הצדדים טרם חתימת ההסכם. בקשתו של התובע לשכר טרחת עורך דין נדחתה, למעט הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, שנקבעו על סך של 12,000 ₪. פסק הדין חייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 50,000 ₪, בנוסף להפרשי הצמדה וריבית שנצברו החל מיום 28.1.2021, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.