ע"א 3350/02

תקציר

פסק הדין מבטל את החלטת בית משפט השלום בירושלים שיזם לבדו את בחינת חוקיותן של תקנות תביעות במסלול מהיר בסדר הדין האזרחי. יוזמת בית המשפט אינה מוצדקת, שכן ההליך השיפוטי אמור לפתור מחלוקות בין הצדדים, ולא להיות מקום לדיונים תיאורטיים. לצדדים לערעור, למעט היועץ המשפטי לממשלה, לא היה עניין בהחלטה, וזו סיבה נוספת לביטולה. באשר למהות ההחלטה, פסק הדין מדגיש כי הגבלת הזמן לניהול הליכים משפטיים ומתן החלטות אינה בלתי חוקית מיסודה, אך חוקיותה תלויה בסבירותה. מפסק הדין עולה כי יש לתקן את התקנות כך שיאפשרו גמישות במקרים שבהם שופטים אינם יכולים לעמוד במועדים. סוגיית ההרכב היושב בבית המשפט, כאמור בתקנה, אינה סותרת את חוק היסוד או את חוק בתי המשפט, אך פרשנותו המילולית עלולה להוביל לחוסר יעילות. תכליתה של התקנה היא לשמר את הזכות למשפט ללא משוא פנים, ולכן יש להגביל את תחולתה למקרים שבהם בירור קדם המשפט מעורר חשש למשוא פנים של השופט בתיק העיקרי. פסק הדין מדגיש כי הכרעתו של בית משפט קמא צריכה להתבסס על נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה ועל עומס העבודה של השופטים. לבסוף, התוצאה היא ביטול החלטתו של בית משפט קמא ללא צווים בדבר הוצאות, שניתנה ביום 14.7.03.