עמ"ש 51823-03-11

תקציר

הערעור מתייחס לשלוש צוואות שערכו בני זוג שנפטרו ולסכסוך שביניהם לאחר מכן בין שני ילדיהם, בת ובן. בצוואה הראשונה, שנערכה במשותף על ידי בני הזוג, נקבע כי עם מותו של אחד מהם, בן הזוג שנותר בחיים יקבל את מלוא עזבונו, ועם מותו של השני, ילדיהם יירשו את העיזבון על פי חלוקה מוגדרת. הצוואה כללה גם סעיף המאפשר לבני הזוג לשנות, לתקן או לבטל את הצוואה אם שניהם רצו בכך. לאחר פטירת הבעל ערכה האישה שתי צוואות נוספות, אשר סתרו את הצוואה המשותפת בכך שהותירה את כל העיזבון, לרבות הזכויות בדירה, לבת, ולמעט הבן. הבן טען כי הצוואה המשותפת היא צוואה הדדית, ולכן אמו אינה רשאית לשנות את הוראותיה, במיוחד תחת לחץ מצד הבת. הוא ביקש לבטל את הצוואות המאוחרות. הבת טענה כי הצוואה המשותפת אינה הדדית, ולמנוח יש את החופש לשנות את הצוואה, כפי ששיקפו הצוואות המאוחרות. בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענת הבן וקבע כי הצוואה המשותפת הייתה הדדית, אך הצוואות המאוחרות לא נערכו תחת לחץ ולכן היו תקפות. ערכאת הערעור הסכימה עם קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה כי הצוואה המשותפת היא הדדית. עם זאת, היא חלקה על מסקנתה של הערכאה הנמוכה יותר לגבי הצוואות המאוחרות, וקבעה כי הן אכן נעשו תחת איום וכפייה מצד הבת. ערכאת הערעור הדגישה כי עקרון הרצון החופשי הוא בעל חשיבות עליונה בקיום צוואה וכי כל איום או כפייה השוללים או מגבילים את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה יכולים להביא לביטול הצוואה. השופטים הזדעזעו מאיומיה הקיצוניים והבוטים של הבת כלפי אמה, כולל ניתוק הקשר והפעלת לחץ עליה לחתום על הזכויות בדירה. עדויות חיצוניות, לרבות של הבן ושל המטפלת והעובדת הסוציאלית של המנוח, תמכו בקביעה כי הצוואות המאוחרות נערכו תחת לחץ. לפיכך קבעה ערכאת הערעור כי אף שהנמקתו של בית משפט קמא אינה נכונה, התוצאה ראויה ויש לבטל את הצוואות המאוחרות. הבת חויבה לשלם את שכר טרחת עורך דינו של הבן, והערעור נדחה. לחוות דעתה המקיפה של השופטת שנלר הצטרף השופט ד"ר ורדי, ואילו השופטת רות לבכר שרון כתבה חוות דעת מסכמת המדגישה את חומרת איומי הבת.