ת"א 49457-03-18

תקציר

פסק דין זה עוסק בתביעה אזרחית שהגיש שמאי מקרקעין, התובע, נגד שלושה משקי בית של נתבעים שהיו בבעלותם המשותפת מספר חלקות קרקע. התובעת ביקשה לגבות מהנתבעים דמי שמאות על בסיס חוזה שנחתם על ידם. על פי החוזה, הנתבעים היו אמורים לשלם לתובע 12% בתוספת מע"מ מהסכום הכולל שיקבלו כפיצויי הפקעה ממדינת ישראל. הנתבעים התנגדו לתביעה מכמה טעמים. הם טענו כי החוזה לא נחתם כדין על ידי כל הנתבעים, כי הוא אינו חוקי, כי יש לבטלו מחמת עושק, וכי שכרה הראוי של התובעת צריך להיות נמוך משמעותית מהסכום שנקבע בחוזה. השופט בחן את טענות הנתבעים אחת לאחת. נמצא כי החוזה אכן נחתם על ידי כל הנתבעים למעט הנתבע מס' 4, אבו איסמעיל אבראהים, שלא ניתן היה להוכיח את חתימתו. לפיכך, נדחתה התביעה החוזית כנגד הנתבעת מס' 4. באשר לטענת אי החוקיות, קבעה השופטת כי חוזה שכר הטרחה אינו בלתי חוקי למרות הוראות תקנות שמאי מקרקעין (אתיקה מקצועית), התשכ"ו-1966, כפי שתוקנו בשנת 2022, המאפשרות לכאורה שכר טרחה לפי תוצאות השירות רק במקרים מסוימים. השופט קבע כי הנוסח הנוכחי של התקנות, המאפשר שכר טרחה כזה באופן עקרוני, צריך לחול במקרה זה, וכי בכל מקרה החוזים אינם סותרים את התקנות. השופט דחה גם את טענת העושק של הנתבעים. נקבע כי הנתבעים, שהיו בגירים ולא אנאלפביתים, חתמו על החוזה והיו אחראים לכך שלא קראו אותו. את הטענה כי עורך דינם של הנתבעים הטעה אותם לחתום על החוזה לא ניתן לייחס לתובע, מה גם שלנתבעים היה ניסיון קודם עם חוזים דומים. בנוסף, הישגיה של התובעת בהשגת פיצוי גבוה לנתבעים, כמו גם העובדה שהשכר החוזי היה דומה לשכר הסביר שנקבע על ידי המומחה שמונה על ידי בית המשפט, הצביעו על כך שהחוזה לא היה עושק. כן דחתה השופטת את הטענה כי התובע ניצל את מצוקתו או חולשתו הנפשית של הנתבע מס' 18, שסבל לכאורה מסכיזופרניה, שכן לא נמצאו ראיות לזיוף והנתבע קיבל את חלקו בפיצוי. לבסוף קבעה השופטת את הסכום שהנתבעים חייבים לתובע. מרבית הנתבעים (למעט נאשם 4) חויבו לשלם 419,948 ₪, ונאשם 4 חויב לשלם 8,667 ₪. סכומים אלה כוללים מע"מ והפרשי הצמדה החל מיום 22.3.2018. כן חויבו הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪ והוצאות בסך 10,715 ₪. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו בנוגע לחוות דעת מומחים.