ע"א 179/24

תקציר

פסק הדין דן בזכותם של המשיבים לערער בעקבות החלת תקנה 137(ב) לסדרי הדין, המאריכה את המועד להגשת ערעור למשיבים. הכלל נועד לבטל את "דילמת האסיר" הניצבת בפני הצדדים בבואם להחליט אם לערער על פסק דין, ומתמרץ את שני הצדדים לוותר על ערעוריהם ללא צורך בהסכמה. על פי הכלל, משיבים רשאים להגיש ערעור בתוך 60 יום מיום הגשת הערעור העיקרי נגדם, נגד כל צד בערעור, לרבות מי שלא הגיש ערעור בעצמו. פסק הדין מבהיר כי כוונת הכלל היא לכלול את כל הצדדים שלא הגישו ערעור כמשיבים, ולפיכך כל מי שנכלל בקטגוריה זו יכול להגיש ערעור של המשיב. זאת, גם אם המשיב כבר הגיש ערעור נפרד, שכן לשון הכלל אינה תומכת בשלילת זכות זו. דברי ההסבר לכלל, שלכאורה משתמע מהם אחרת, מתפרשים כמתייחסים למצב הקלאסי שבו צד נמנע מלערער, ואז "חוזר בו" מהחלטתו עם הגשת ערעור נגדו. בנוסף, הגבלת הזכות להגיש ערעור של המשיב תיצור תמריץ למערערים להגיש תחילה ערעורים רחבים יותר, וזו תוצאה בלתי רצויה. פסק הדין מדגיש כי ערעורו של המשיב אינו תלוי בערעור העיקרי ואינו צריך להצביע על קשר נושאי. לפיכך, כפי שעולה מטענת גוש, ערעורו של משיב הנוגע לנושאים שמחוץ לתחום הערעור העיקרי אינו יכול להיחשב כ"הקצאת שיפורים" לו. לסיכום, הבקשה בפני בית המשפט נדחית, וההליך הקיים יימשך.