ת"פ 71386-02-19

תקציר

הנאשם הואשם בפריצה למקום מגורים בכוונה לבצע עבירת גניבה, כאמור בסעיף 406 לחוק העונשין. ההגנה טענה כי נפגעה זכותו של הנאשם להיוועץ בעורך דין בחקירתו במשטרה, ועל כן יש לראות בהודעתו ובהודאתו פסולות. השופט הסכים עם ההגנה וקבע כי זכותו של הנאשם לעורך דין נפגעה באופן מהותי משום שהחוקרים לא הציעו לו במפורש להיוועץ בסנגוריה ציבורית, וההודעה הכתובה המצביעה על ויתור על זכות זו אינה מספקת. כמו כן, נמצאו סתירות בין ההודעה הכתובה לבין החקירה המוקלטת, דבר המצביע על חוסר בהירות ורגישות מצד החוקרים. אשר לתשתית העובדתית של כתב האישום, השופט מצא את עדותה של המתלוננת סבירה ואמינה, בעוד עדותו של הנאשם הייתה מלאה בספקות. השופט קיבל את גרסת התביעה לאירועים, אך הגיע למסקנה כי היסוד הנפשי הנדרש לביצוע העבירה לא הוכח. מעשיו של הנאשם, אף שאינם ראויים ופסולים, לא הצביעו על כוונה לגנוב או לבצע עבירה. נסיבות המקרה – לרבות חוסר התחכום בפשעו הנטען של הנאשם, נוכחותו בבניין בו עבד ותגובתו המיידית לאחר האירוע – הובילו את השופט למסקנה כי התביעה לא הצליחה להוכיח מעבר לספק סביר כי הנאשם התכוון לבצע גניבה או עבירה מסוג עבירה. בסיכומו של דבר, קבע השופט כי הנאשם ניגש לארון החשמל לתקן קצר חשמלי ומצא מפתח במקרה. הוא רצה להחזיר את המפתח לבעליו, אך עשה מהלך מכוער ומטופש כשבדק אם המפתח מתאים לדלת הדירה הסמוכה, השייכת למתלוננת. הנאשם הופתע מנוכחותה של המתלוננת וסגר מיד את הדלת. ניסיונו להסביר למתלונן את מעשיו וחוסר בריחתו מהמקום תמכו בטענתו לכוונה תמימה. בסופו של דבר, השופט זיכה את הנאשם מחמת ספק סביר לגבי כוונתו.