ע"א 3115/93

תקציר

בית המשפט העליון, בפרשת חוק מס שבח מקרקעין, הגיע למסקנה כי הדרישה להמצאת ערבות בנקאית אינה תנאי מוקדם להגשת ושמיעת התנגדות לשומת מס. ראשיתו של המקרה כאשר המערער, לאחר שמכר מקרקעין וערער על שומת המס על ידי המנהל, התבקש להעמיד ערבות בנקאית כדי לערער על השומה. ועדת הערר דחתה תחילה את טענת המערער כנגד תנאי זה, והובילה להגשת הערעור. פסק דינו של בית המשפט העליון שיקף שני שיקולים עיקריים: לשונו הפשוטה ותכליתו של החוק, ועמדה פרשנית רחבה יותר בנוגע להגנה על זכויות האזרחים לביקורת שיפוטית. בית המשפט הדגיש כי החוק מתמקד בקביעת מועדי תשלום ולא בהצבת ערבויות כתנאי להתנגדויות, והציע כי אין להתנות תשלום סכומי מס שאינם שנויים במחלוקת והגשת השגות בערבות. יתר על כן, בית המשפט הדגיש את החשיבות של שמירה על הגישה לצדק, וקבע כי פרשנות סטטוטורית לא צריכה לפגוע בזכותו של אדם לערער על החלטות מנהליות אלא אם נאמר במפורש. ההחלטה נבעה מהשוואה לחקיקות פיסקליות אחרות, הקובעות במפורש מתי תשלומים או ערבויות הם תנאים מוקדמים להתנגדויות. השופטת אור, במתן פסק הדין, הדגישה את זכויות היסוד לערעור, והציעה כי שינויי חקיקה, במידת הצורך, צריכים לכבד את זכותם של נישומים לערער על שומות מס, תוך הדגשת המרחק בין גביית מס אפקטיבית לבין שמירה על זכויות האזרחים. בסופו של דבר, הערעור התקבל, והמשיב חויב לשאת בהוצאות המערערת, תוך חיזוק עקרון הגישה הבלתי מופרעת להליכים שיפוטיים כפי שהוכרו גם במסגרות משפטיות עתיקות.