ת"א 25656-02-19

תקציר

בית המשפט פסק לטובת התובע, שעבד עם אחיו בפרויקט בנייה עבור הנתבעת. הנתבעת לא שילמה את מלוא הסכום החוזי, והצדדים חלקו על הסיבות לאי התשלום. בית המשפט בחן כל אחד מהרכיבים שבמחלוקת בתביעה בנפרד. ראשית, בית המשפט מצא כי הנתבעת לא הצדיקה ניכוי של 30,000 ₪ מהסכום החוזי בגין עבודות קודמות שבוצעו במגרשים. בחוזה לא צוין ניכוי כזה, והנתבעת, שניסחה את ההסכם, לא הוכיחה שהושג הסכם כזה בעל פה. באשר לעבודות שבוצעו במגרשים התחתונים, קיבל בית המשפט את טענת התובע כי הוא זכאי לסך של 103,150 ₪, לאחר שמצא כי הנתבע לא הוכיח כי עבודתו של התובע גרמה נזק לבנייה. סכום זה, ששיקף את שווי העבודה שבוצעה, תאם אף הוא את המחיר החוזי ואת ההפרש בינו לבין הסכום ששילמה הנתבעת לקבלן חדש. בית המשפט דחה את תביעת התובעת להוצאות אבטחה, וקבע כי לא ניתן לייחס עלויות אלה באופן ספציפי לעבודה בחלקות שבמחלוקת. באשר לאספקת הבטון, קיבל בית המשפט את טענת התובעת כי הנתבעת לא ביררה האם שלוש חשבוניות, בסך כולל של 5,910 ₪, מתייחסות לאספקת בטון לפרויקט הנדון. הנתבע חויב לשלם סכום זה. עם זאת, בית המשפט לא קיבל את תביעת התובעת לתשלומים נוספים הקשורים לחומרי בנייה עבור החלקות התחתונות, שכן התובעת לא סיפקה כל פרט או ראיה התומכת בטענה זו. אשר לעבודות האינסטלציה, מצא בית המשפט כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה באשר לשווי העבודה שנחסך עקב עזיבתו של התובע. לפיכך, נוכו רק 2,000 ₪ מתוך 17,920 ₪ שנוכו על ידי הנתבעת. בית המשפט דחה גם את תביעת התובע לפיצויים כלליים, שכן התובע לא הוכיח את טענותיו, והתנהלות שני הצדדים לאורך כל ההליך לא הצדיקה פסיקת פיצויים כאמור. בסך הכל חויבה הנתבעת לשלם לתובע סך של 134,980 ₪, בתוספת מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. לבסוף, בית המשפט הורה לנתבעת לשאת בהוצאות התובעת ובשכ"ט עורך דין, בסך 18,000 ₪, בשל הפער המשמעותי בין הסכום הנתבע לבין הסכום שנפסק, לבין התנהלות הצדדים בהליך.