ת"א 60650-10-17

תקציר

המחלוקת בין התובעת, דיסקברי, לבין הנתבעת, גלילות, נסובה סביב פרשנות הסכם משנת 2013 בדבר תשלום דמי שימוש בנכס מושכר. התובעת טוענת כי ההסכם אינו מטיל במפורש את החיוב הנדון וכי יש לפרשו תוך בחינת כוונת הצדדים והנסיבות החיצוניות. מנגד, הנתבעת טוענת כי ההסכם מגדיר באופן ברור וחד משמעי את חובת התובע בתשלום שכר הטרחה. השופט מסכים עם עמדת הנתבע וקובע כי לשון החוזה ברורה ומייצגת את כוונת הצדדים. יתר על כן, השופטת מדגישה כי גם אם היה צורך בפרשנות, התנהלות הצדדים לאחר החתימה מעידה על הבנתם ההדדית כי התובע יישא בשכרחה. השופטת דוחה את טענת התובעים כי בא כוחם הוטעה לחשוב כי ההסכם משנת 2013 נועד לצורכי איחוד בלבד, שכן ההסכם מטיל במפורש את חבות התשלום על התובע. השופט דוחה גם את הטענה לטעות הדדית, שכן הנתבע ביקש לעדכן את ההסכם בשל הנסיבות המשתנות. באשר לטענות התובע על מנהל הנתבעת, השופט מוצא אותן בלתי משכנעות, שכן הן מבוססות על הבטחות בעל פה בניגוד להסכם הכתוב. השופט פוסק לטובת הנתבעת, גלילות, ומורה לתובע, דיסקברי, לשאת בעלות דמי השימוש החורג, בעוד שני הצדדים יערכו התחשבנות על בסיס סכום הפשרה עליו הוסכם על ידי גלילות עם הרשות הרלוונטית. לבסוף, השופט פוסק הוצאות חלקיות לגלילות, בהתחשב בתשלומים שדיסקברי הסכים לשלם במהלך הדיון.