ע"א 18200-09-20

תקציר

בפסק דין זה אישר בית המשפט לדחות על הסף תביעת לשון הרע בשל היעדר ראיות מספיקות ופירוט בכתבי התביעה נגד דרוקר, הן בצורתם המקורית והן בצורתם המתוקנת. בית המשפט הדגיש את העיקרון לפיו מחיקת תביעה על הסף היא אמצעי יוצא דופן, המיושם רק כאשר אין אפשרות, ולו קלושה, לקבל את הסעד המבוקש. היא הדגישה כי תביעות לשון הרע מחייבות טענות ספציפיות למילים או למעשים המכפישים, דרישה שלא מתקיימת במקרה זה. למרות שסוריאנו היה רשאי לתקן את התביעה, התיקונים לא פירטו איזה "מידע" מסר דרוקר לכאורה, ולא ביססו את תפקידו לכאורה של דרוקר בלשון הרע. זאת ועוד, בית המשפט העריך כי הטענות בדבר שיתוף כתב ההגנה של דרוקר בתקשורת חסרות בסיס עובדתי וכלליות. התביעה נדחתה בחלקה על בסיס סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, המעניק הגנה מוחלטת לפרסומים מסוימים הקשורים להליכים משפטיים, גם אם פרסומים אלה כוללים אמירות כוזבות או זדוניות. השופט רביד טען כי הגנה זו אכן חלה על מעשיו של דרוקר ככל שהם נוגעים להליכים משפטיים. עם זאת, השופט שוחט חלק על כך, ותהה האם שיתוף כתב תביעה עם גורמים חיצוניים כמו התקשורת או מעסיקים מוגן אוטומטית לפי סעיף 13(5), בהתאם לפסיקות קודמות לפיהן החיסיון לא צריך לחול על פרסומים של צדדים שלישיים שאינם רלוונטיים להליכים משפטיים. למרות הבדלים אלה, הערעור נדחה פה אחד עם הוצאות שנפסקו נגד סוריאנו, מה שחיזק את הצורך בתביעות ברורות ומפורטות בתביעות לשון הרע ואת ההגנות הנרחבות המוענקות לפרסומים הקשורים למשפט.