תאד"מ 21119-01-22

תקציר

התובע, מתווך במקצועו, תבע את הנתבע על דמי תיווך בגין מציאת דירה. התובע טען כי הנתבע חתם על הסכם תיווך אך הנתבע הכחיש זאת. נטל ההוכחה נפל אז על התובע להוכיח כי חתימת הנתבע על ההסכם הייתה אותנטית. התובע לא הצליח לעשות כן באופן משכנע. השופט מצא כי גרסתו של התובע לאירועים אינה עקבית וכי קיימים קשיים לקבל את טענתו כי הנתבע חתם על ההסכם. כמו כן, התובע לא הציג כל ראיה מלבד ההסכם החתום לכאורה, כגון חוות דעת מומחה או עדות של מי שיכול לזהות את חתימת הנתבע. עוד ציינה השופטת כי הימנעותה של התובעת מלהציג ראיות מסוימות משמעה כי אילו הוצגה ראיה כזו, היא הייתה תומכת בגרסת הנתבע לאירועים. באשר לטענות התובע בדבר זכאותו לדמי תיווך, מצאה השופטת כי בעוד שהתובע עמד בשניים מתוך שלושה תנאים לקבלת שכר טרחה כאמור, הוא לא עמד בדרישת חתימת הסכם תיווך בכתב על ידי הלקוח, כמתחייב מחוק המתווכים. השופט התייחס לפסקי דין קודמים שהדגישו את חשיבותה של דרישה כתובה זו, ואשר קבעו כי היא תבוטל רק בנסיבות חריגות. זה לא היה מקרה כזה. לפיכך, למרות חוסר תום הלב של הנתבע ומאמצי התובע, דחתה השופטת את התביעה משום שהתובע לא יכול היה לקיים את הדרישה המהותית של הסכם בכתב. הנתבע לא חויב בתשלום הוצאות, נוכח התנהלותו בעניין.