ע"א 1303/09

תקציר

הדיון בבית המשפט נסב סביב השאלה האם התרשלו המשיבים בטיפול הרפואי והאם הפרו את חובת הגילוי, ובכך השפיעו על הסכמתו מדעת של המערער. טענות המערערת לרשלנות נדחו בשל היעדר הוכחות מספיקות והיעדר תמיכת מומחה. ממצאיו של בית משפט קמא, המעוגנים בחוות דעת רפואיות, הדגישו כי סיכוני ניתוח אינם תמיד זקוקים לגילוי ממצה, במיוחד כאשר הסיכונים אינם שכיחים או זניחים. המשיבים טענו כי הניתוח כרוך בפרוצדורות סטנדרטיות המובנות כנמצאות בתחום אחריותם של רופאי נשים, ולכן אינו מחייב התערבות של מנתח. כמו כן, המטופל חתם על טופס הסכמה המעיד על הבנת הסיכונים והחלופות, אשר בית המשפט אישר למרות טענת המערערת בדבר גילוי לקוי של סיכונים פוטנציאליים לחסימת מעיים עקב הידבקויות. בית המשפט בחן את דוקטרינת ההסכמה מדעת, ואישר כי תביעות הפרה מתמקדות בדרך כלל ברשלנות, הפרת חובה סטטוטורית או הפרת אוטונומיה, שכל אחת מהן דורשת הוכחת נזק וסיבתיות. בסופו של דבר, בית המשפט אישר כי לא התרחשה הפרת חובה, נוכח נחיצות הניתוח וההערכה כי גילוי מלא הושג במסגרת אמות מידה רפואיות מקובלות, מה שהוביל לדחיית הערעור מבלי לפסוק הוצאות.