עמ"נ 57248-10-17

תקציר

פסק הדין דן בשני ערעורים על פיצוי בגין נזקי רכוש שנגרמו בהחלטה תכנונית. הערר הראשון, שהגישו כמה בעלי קרקעות הגובלות בחלקה נשוא תכנית חדשה, נדחה משום שהוגש באיחור של ארבע שנים. הערר השני, שהוגש על ידי אלון השקעות, עניינו בדחיית תביעתם לפיצויים לפי חוק התכנון והבנייה בגין נזק שגרמה התוכנית לרכושם. הסוגיה המרכזית בערעור זה היא סיווג זכויות הבנייה על פי התכנית הקודמת, ובפרט זכויות הבנייה הנוספות מעבר לשלוש הקומות המותרות. ועדת הערר אימצה את עמדת הוועדה המקומית ואלון השקעות, וקבעה כי שתי הקומות הנוספות מותרות כדבר שבשגרה על ידי הוועדה המקומית. השופט לא מצא עילה להתערב בקביעה זו, שהיא סוגיה עובדתית הנתונה בליבת שיקול דעתה של ועדת הערר. השופט קיבל גם את קביעתה העובדתית של הוועדה ביחס למבחן הסף, לפיה נדחו טענות חלק מהמערערים מאחר שהתכנית החדשה לא גרמה נזק נוסף לנכסיהם בהשוואה לתכנית הקודמת. כמו כן, השופט לא מצא כל רשלנות חמורה המצדיקה התערבות בהתנהלות הוועדה המקומית או ועדת הערר. באשר להמלצות השמאי המייעץ, קבע השופט כי ועדת הערר לא טעתה טעות מהותית בכך שאימצה אותן. השופט דחה את טענות המערערים לפיצוי מוגדל בגין הוצאותיהם ואישר את החלטת הוועדה בעניין שכר טרחת השמאי המייעץ. משכך, נדחה ערעורם של המערערים, והם חויבו לשאת בהוצאות הוועדה המקומית ואלון השקעות. מנגד, ערעורה של אלון השקעות, בבקשה להחזר הוצאותיה, התקבל. המשיבים חויבו לשלם את הוצאותיה של אלון השקעות הן בוועדת הערר והן בהליך הנוכחי, למעט המערערים שערעורם התקבל והוועדה המקומית, שלא ערערה על ההחלטה. השופטת הדגישה כי בעל דין זוכה זכאי בדרך כלל להחזר הוצאותיו, ובמקרה זה מספר התביעות שנדחו עלה משמעותית על מספר התביעות שאושרו. הערבות שהופקדה על ידי אלון השקעות הורתה להחזיר, ואילו ערבות המערערים הייתה אמורה להיות מועברת לוועדה המקומית ולאלון השקעות.