תמ"ש 56095-06-21

תקציר

השופט דחה את התביעה לסילוק ודמי שימוש הנוגעים לנכס בכפר דרוזי ברמת הגולן. הקרקע המדוברת, כמו כל אדמות הכפר, אינה מוסדרת ואינה מנוהלת על ידי רשות מקרקעי ישראל, בסמכות המועצה המקומית וועדת התכנון. התביעה הוגשה על ידי אב נגד בנו וכלתו, שבנו בית על הקרקע המדוברת. האב טען כי רק נתן לילדיו רשות להשתמש בקרקע ולא בבעלותו. עם זאת, השופט מצא כי האב נתן את הקרקע לילדיו במתנה. השופט ביסס החלטה זו על מספר גורמים. ראשית, האב הצהיר שוב ושוב בפני המוסד לביטוח לאומי כי אין בבעלותו נכס מלבד דירת מגוריו, לצורך קבלת הטבות כספיות. טענה זו סתרה את טענתו הנוכחית והיוותה השתק שיפוטי. שנית, היה ברור כי יסודות הבית נבנו על ידי הנתבעים ולא על ידי התובע, ולא סביר שהנתבעים יבנו בית על קרקע שאינה בבעלותם. שלישית, האב ידע על הליכי הגירושין של הנתבעים ועל התוכנית לפירוק השותפות, אך לא פעל על פי זכויותיו הנטענות בנכס. יתר על כן, השופטת ציינה כי מתנת הקרקע הושלמה, ומאוחר מדי עבור התובע לחזור בו. לא ניתן היה לרשום את המקרקעין המדוברים, ולכן המתנה הייתה סופית ושלמה לחלוטין לאחר שהאב התיר לנתבעים לבנות עליה בית, מה גם שהם שינו את מצבם על בסיס מתנה זו, בנו את הבית ולקחו משכנתא. השופט גם הטיל ספק באמיתותו של היתר בנייה שהציגה ההגנה, אך ציין כי בכל מקרה, היתר בנייה אינו מעיד על בעלות על הקרקע. לבסוף, מצאה השופטת כי הסכם שיתוף שהציגו הנתבעים, אשר לטענת התובע זויף, אינו מקנה זכויות בעלות כלשהן, וגם אם החתימות היו מזויפות, אין בכך כדי להשפיע על שאלת הבעלות. לפיכך, התביעה למתן פסק דין הצהרתי ולשלילת זכויות הנתבעים נדחתה, וצו המניעה הזמני בוטל. האב חויב לשלם לבן הנתבע שכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח, והבן חויב לשלם לכלה 2,500 ש"ח, שכן השופט סבר כי התנהלות שני בעלי הדין נגועה בחוסר תום לב.