ת"א 25142-06-10

תקציר

המחלוקת בין התובע לנתבע נסובה סביב פרשנות סעיף דמי עמלה בהסכם ביניהם. התובעת, שמונתה כנציגת הנתבעת בארה"ב, טענה כי לשונו הברורה והחד משמעית של ההסכם מזכה אותה בעמלה של 6% על כלל המכירות נטו בתקופת ההסכם, לרבות מכירות הקשורות לפרויקטים שהיו קיימים לפני כניסת ההסכם לתוקף. הנתבעת טענה כי כוונת הצדדים, הניכרת בהתנהלותם ובהיגיון העסקי שלהם, הייתה שהתובעת תקבל עמלות רק עבור פרויקטים ולקוחות חדשים. בית המשפט בחן את לשון ההסכם ומצא כי הוא תומך באופן טבעי בפרשנותו של התובע. בית המשפט שקל גם את התנהלות הצדדים ומצא כי בעוד שמעשיו של התובע בתקופת ההסכם היו מכבידים, אין בהם משום הודאה בפרשנותו של הנתבע. עם זאת, הודאתה המפורשת של התובעת כי אינה סבורה שהיא זכאית לעמלה בגין שתי הזמנות בסך כולל של 5 מיליון דולר, משמעה שלא תיפסק עמלה בגין סכומים אלה. על יתרת הסכום בסך 24.8 מיליון דולר פסק בית המשפט לטובת התובעת ופסק לה עמלה של 1.4 מיליון דולר בניכוי הריטיינר שכבר קיבלה, ובסך הכל 852,180 דולר, בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 30 אלף שקל.