ע"א 450/70

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני זוגות מקיבוצים שערכו טקס נישואין פרטי וטענו כי כרתו ברית נישואין אזרחית על פי המשפט האנגלי המקובל מאחר שלא היו להם אמונות דתיות. הזוגות ביקשו פסק דין הצהרתי מבית המשפט המחוזי, אך האחרון הפנה את התיק לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב, תוך שהוא מצטט את חוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, המעניק סמכות שיפוט בלעדית לבתי הדין הרבניים בענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל. בני הזוג ערערו לבית המשפט העליון, בטענה כי חוסר אמונתם הדתית פירושו שהחוק האזרחי הישראלי אינו מחיל עליהם את הדין הדתי. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי המונח "יהודי" בחוק השיפוט מבוסס על קריטריונים הלכתיים וכולל גם את מי שאין להם אמונה דתית אך נולדו לאימהות יהודיות. בית המשפט קבע כי מהותו ותכליתו של החוק היא להעניק סמכות שיפוט לבתי הדין הרבניים בעניינים הנוגעים ליהודים, ובתי משפט אלה פוסקים על פי ההלכה. בעוד בני הזוג טענו לפגיעה בחופש המצפון והדת שלהם, בית המשפט הסביר כי חוק שיפוט בתי דין רבניים, כחיקוק בכנסת, מקבל קדימות על פני מגילת העצמאות ודבר המלך במועצה, המבטיח גם את חופש המצפון. השופטים הדגישו את האינטרס הציבורי בקיום מבחן אובייקטיבי בענייני נישואין ודחו את הרעיון של "פיצול אישיות יהודית" על בסיס בחירות הפרט. הם הדגישו את סמכותם הבלעדית של בתי הדין הרבניים בתיקי נישואין וגירושין יהודיים ואת האינטרס הציבורי במניעת נישואין פרטיים. השופט עציוני הדגיש את חשיבותם של קריטריונים אובייקטיביים אחידים בקביעה מיהו יהודי והתנגד להכרה בנישואים פרטיים, ואילו השופט ברנזון ציין את האינטרס הציבורי ברישום נישואין חוקי. לפיכך, פסק הדין אישר את החלטת בית המשפט המחוזי להפנות את התיק לבית הדין הרבני, ודחה את הערעור.