סע"ש 22564-01-21

תקציר

התובעת, שהייתה בעלת קרן פנסיה, תבעה את מעסיקה לשעבר על כך שלא הפרישה בזמן לקרן הפנסיה שלה, דבר שגרם לקטיעת רצף הביטוח שלה ולאובדן תגמולים. המעסיקה טענה כי התובעת ביקשה שלא לבצע הפרשות בתחילת העסקתה. בית הדין מצא את גרסת המעסיק לא הוכחה וקבע כי המעסיק הפר את חובתו החוקית בכך שערך הסדרי ביטוח פנסיוני באיחור. עם זאת, בית הדין מצא גם כי התובעת הועסקה כ"מבוטחת לא פעילה", והמעסיק נדרש לבטח אותה לאחר שישה חודשי עבודה, מה שלא קרה. התובעת תבעה גם את קרן הפנסיה בטענה שלא יידעו אותה על ההשלכות של הפסקת הכיסוי הביטוחי שלה. בית המשפט מצא כי בעוד שהקרן לא שלחה לה הודעה בכתב כנדרש, התובעת ידעה באופן סובייקטיבי על הסיכון הכרוך בהפסקת תשלום ההטבות ולא פעלה לשמירת הכיסוי. לפיכך, הקרן לא הייתה אחראית להפסקת הכיסוי. באשר לגובה נכותו של התובע, קבע בית המשפט כי הוועדות הרפואיות של קרן הפנסיה קבעו כראוי את נכותו של התובע ואת המחלות שהוחרגו בשל היעדר תקופת אכשרה. עוד קבע בית המשפט כי התובעת לא מיצתה את סעדיה במסגרת הקופה ביחס למחלות אחרות. מאחר שהמעסיק ביטח את התובעת רק בחלק משכרה, בית הדין חייב את המעסיק לפצות את התובעת בגין הפסד הפנסיה בשל השכר המבוטח בחסר. בית הדין חישב את הפיצוי על בסיס ההפרש בין השווי המהוון של הפנסיה שהיה על התובע לקבל לבין הפנסיה ששולמה בפועל, והורה למעסיק לשלם לתובע 53,758.3 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. בית המשפט גם הורה למעסיק לשלם לתובע 5,000 ₪ הוצאות משפט ו-10,000 ₪ שכר טרחת עורך דין. טענותיה של התובעת כנגד קרן הפנסיה נדחו, והיא חויבה לשלם לקרן 3,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.